התפרעויות ערבים בירושלים
התפרעויות ערבים בירושלים צילום: Jamal Awad/Flash90

אני, כך אמר לי מכר, ביום ירושלים לא מתעסק עם חדשות רעות, אני מתמקד בטוב.

המוזמנים ממלאים את האולם החגיגי, אורות בוהקים בשלל צבעים, פרחים, עיטורים ומוזיקה מתנגנת ברקע. התרגשות ושמחה אוחזים בכל הנוכחים. לפתע רחשים עולים מצד אחת הקבוצות, 'היכן הכלה?' והכלה, היא יושבת בפינה בזויה וחפוית ראש. האם השמחה תימשך? האם נאמר כולנו בעוצמה גדולה 'מוכרחים להיות שמח'?

אלפי דורות חלמנו עליך. ביום ירושלים אנחנו חוגגים את איחודה של העיר ומתמלאים בשבח והודיה לבורא עולם על תחילת הגשמת החלום, נותנים הודאה לשעבר ומתפללים על העתיד לבא. שמחים על איחוד מזרח ומערב, איחוד מרגש עם בניה ובנותיה. לאחר שנים רבות של 'עקרות', של ניתוק הקשר הממשי, אנו שמחים בשמחתה 'בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה'.

בנבואתו של ישעיהו הנביא הוא קורא לירושלים 'עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ'. מה הם בגדי התפארת של העיר? ר' שלמה אלקבץ בפיוט לכה דודי מגלה את משמעות קריאת הנביא: 'לבשי בגדי תפארתך עמי', עם ישראל המתקבץ ועולה לירושלים הם בגדי התפארת. ירושלים ללא בניה היא כאשה עקרה שלא ילדה, ועכשיו בבוא בניה היא מתעוררת לחיים.

כבר שבועיים ירושלים נתונה תחת מתקפה, שעלתה מדרגה ביום חגה של העיר. בניה ובנותיה נתונים למתקפות על ידי פורעים. אבנים, זיקוקים, ובקבוקי תבערה על בתי תושבים, מחסומים והתקפות בלתי פוסקות על הנוסעים בדרכים, אוטובוסים ורכבים מנופצים, תושבים נצורים, מארבי אבנים, לינצ'ים, סכנת חיים. 'הכלה' כלפי אלימות עוינת וגואה, וחוסר הכלה כלפי אדם היורה באוויר, המבקש להתגונן מפני המון זועם הזורק עליו אבנים במטרה להורגו.

'שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה'.

האבלות היא ביטוי לצער שאדם חש. הצער, הוא תוצר של קשר נפשי עמוק. עומק וחוזק הקשר יוצרים את עוצמת הצער. אדם החש קרבה נפשית גדולה לבת זוגתו יחוש צער בכל פגיעה ובכל חסרון שלה. אדם קרוב אצל עצמו וכאשר יפגעו בו הוא יחוש צער בהתאם לעוצמת הפגיעה. אדם הקרוב אצל רכבו כנראה יתמלא צער בעקבות שריטה בדופן הרכב.

הקשר הנפשי הולך ומעמיק בהשתתפות בצער ובשמחה, בביטויי האבל בשעת חסרון ובביטויי השמחה בשעת גדילה והתפתחות.

כשהחתן והכלה בחופתם מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, הם מבטאים את הכאב ואת החסרון של העיר, ומכוונים את יסוד ביתם החדש לירושלים.

ביום ירושלים השנה חגגנו את שמחתה של העיר, חשנו ממרום שכונת בית אורות את הזכות לראות את העיר בנויה, אבל המציאות גם הבליטה לעינינו את החיסרון והקושי - קריעת בגדי התפארת של העיר. ביום שמחתה של העיר חשנו גם את ביזוי כבודה, ואת הפגיעה המתגברת בבניה ובבנותיה. כיצד אפשר להתעלם? מעידים חכמינו שכל הכואב את כאבה, קושר את נפשו בנפשה. קשר נפשי זה מעורר אותנו לזעקה ולפעולה למען החזרת כבודה של עיר בירתנו.

לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלִַם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר.

הרב רפאל וינגרטן הוא רב בביהמ"ד 'תורת המדינה - בית אורות'

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו