יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

תגידו מה שתגידו על מעגל השנה, אבל מודעות עצמית יש לו. הוא יודע שהוא מעגל ולכן הוא מקפיד לחזור על עצמו מדי 365 ימות חמה וכך אנו מוצאים את עצמנו שוב עומדים לפני חג מתן תורה, כאילו לא חגגנו אותו ממש לפני רגע. אבל אדרבה, כך גם טבעה של תורה שיכולה להינתן שוב ושוב ושוב, שהרי למי מאיתנו לא נשאר מקום לעוד קצת תורה. או הרבה.

קניין התורה, צריך לומר, הוא לא עניין של מה בכך. אומנם לפתוח משנה בהוריות כל אחד יכול, אבל כדי שתורה תתקיים בך אדם זקוק לכמה דברים, ובראשם ענווה.

וכל זה הוא בילד־אפ אחד ארוך כדי לספר לכם איך הכותב כאן קיבל שיעור בענווה במעמד מתן תורה מיוחד במינו.

הימים היו ימי ההסדר העליזים בקריית שמונה, עת דאגותיו היחידות של החתום מעלה היו להתעורר בזמן לסדר צהריים ולפענח אחת ולתמיד איך מפעילים את מכונת הכביסה של הישיבה, כי החברותא הבוגרת הבהיר שלא מכובד ללמוד תורה עם הארומה הזאת.

אז בוקר אחד ניגש אליי איש אחד מן האברכים ושמו מנוח. שמו כמובן לא היה מנוח, אבל אני לא זוכר כרגע מי זה היה וחבל לא לנצל הזדמנות לשיבוץ מוצלח מספר שופטים.

בכל מקרה, מנוח לא היה רק אברך, הוא גם היה סתם בנאדם כזה עם עיסוקים ושאיפות ואישה שאולי יש לה שם ואולי לא. אחד מתחומי אחריותו היה בית הספר היסודי בעיר וכל הצד הלא פורמלי שכרוך בכך.

אז אדון מנוח ניגש אליי ככה ומספר לי שבקרוב ממש עתידים ילדי כיתה א' לחגוג מסיבת חומש, שבה יקבלו את התורה כפשוטו. אומנם במעמד כנראה פחות רב רושם מהמעמד המקורי אבל, כפי שהוא הסביר, "חשוב לנסות לתת פייט בכל זאת". היה זה בתקופה שבה התחלתי להתעסק קצת בהצגות פה ושם, ואכן מתוך רצון אמיתי לעזור ומתוך הבטחה מפורשת לשני מגשי פיצה פלוס תוספות, הסכמתי ללכת על זה כשביטחוני ביכולותיי גבוה מהרצוי. הרי בסך הכול מדובר בילדים בכיתה א'.

כך, שאנן והרבה יותר מדי בטוח בעצמי, ניגשתי אל החזרות שניהל אחד החברים. התכנון היה להמחיז במסיבה את האגדה המפורסמת על ההרים שמתקוטטים ביניהם על הזכות להיות ההר שעליו תינתן התורה. ספוילר אלרט: מדובר בהר סיני.

בכל אופן, אחרי דין ודברים הוחלט שסחבק ישחק את תפקיד הר סיני המודע לשפלותו ולא את הר אררט שניתן לשחקן אחר, מהסיבה המאוד מקצועית ש"הוא יותר גבוה". מילא.

אל התפקיד התכוננתי כמו שמתכוננים למסיבת חומש לילדים. מעט מאוד. אומנם כדי להתחבר בכל זאת לדמות של הר סיני ביקשתי מחבריי לא להתקרב אליי שלושה ימים לפני המחזת מתן תורה, תוך אזהרה שמי שיקרב אליי ייסקל. אבל זו לא הייתה דרישה מסובכת מדי בעקבות חוסר היכולת שלי לתפעל מכונת כביסה, כאמור.

יום ההצגה הגיע, וכולנו התכנסנו באולם בית כנסת בעיר כדי לחשוף את הילדים הרכים לעולם התיאטרון המפואר, שכלל ארבעה מבוגרים עטופים בווילונות שמצאו בבוידעם, שעליהם הדביקו שמות של הרים. רמת ההפקה, נאמר, תאמה את האירוע.

היה זה בשלב הזה שבו נוכחנו לדעת שלא רק ילדי כיתה א' יצפו בהצגה אלא גם הוריהם, אנשים בוגרים עם חוש ביקורת מפותח ויכולת לעקוב אחרי העלילה.

הלחץ התחיל לתת את אותותיו.

ההצגה התחילה. בזה אחר זה עלו ההרים השונים אל האין­־במה במרכז בית הכנסת וסיפרו בפאתוס מדוע רק עליהם ראויה להינתן התורה. כולם בסך הכול נתנו בראש, עד כמה שאפשר בסיטואציה שכזאת, ואז הגיע תורי. נכנסתי עטוף בווילון החום האמור, נעמדתי והתחלתי את המונולוג שלי.

"אני, הר סיני, אין בי כלום".

וזהו. בלק־אאוט מוחלט. שאר הטקסט נעלם ממני באותה מהירות שבה אדון מנוח נמלט מבית הכנסת כדי לא לקשור את עצמו לכישלון. מצאתי את עצמי עומד מול אנשים בוגרים, ישובים מטר ממני, ויותר לא הייתי הר סיני, הייתי סתם איש מוזר עטוף בווילון שלא היה אופנתי גם כשהיה באופנה.

למזלי, הר אררט, שהיה בעל זיכרון טוב וקריאה מהירה של הסיטואציה, נחלץ לעזרתי.

"אין בך עצים ופרחים!" הוא צרח עליי.

"נכון!" הסכמתי איתו בלהט.

"אין לך לא פאר ולא הדר!" הוא המשיך.

"נכון מאוד, אפס פאר והדר!" אישרתי.

"הדבר היחיד שיש לך זה זיכרון גרוע!" הוא אלתר.

"בוא תירגע עם זה, אדון אררט", עניתי.

כך המשיך אררט לירות לכיווני את עלבונותיי, ואני קיבלתי אותם עליי כמו שרק הר סיני יכול.

ההצגה איכשהו נגמרה ואני עשיתי דרכי חזרה לישיבה המום, מבויש ובעיקר למוד לקח. אין תורת המשחק נקנית אלא על ידי ענווה, והצגת מתן תורה על אחת כמה וכמה.

[email protected]