הרב אהרון אגל טל
הרב אהרון אגל טלצילום: עין טובה שלומי שלמוני

אין בעל הנס מכיר בניסו. אנחנו בעלי נס וחשוב שנכיר בו, כי הוא מעצים את החוסן הלאומי והכרחי להבנה לאן לוקחת אותנו ההיסטוריה. ובשפה יהודית – מה רוצה פה ריבונו של עולם.

מל"ג בעומר אנחנו עוברים טלטלה גדולה. נכנסנו אל תוך בלנדר גדול שמרסק את תפיסות העולם הישנות וכולנו מצפים לראות מה ייצא בסוף. חז"ל אמרו לנו שאדם נשאל בבית דין של מעלה אם ציפה לישועה. לכאורה, השאלה הזאת לא מובנת, משום שכל אחד היה שמח אם הייתה באה הישועה. מדוע זו הפכה לשאלה מכוננת שמכל הדברים שבעולם מתמקדים דווקא בה?

הסמ"ק (מצוה א') שואל מה המקור לכך שצריכים לצפות לישועה, והוא עונה שזו מצווה הנמשכת מהאמונה ביציאת מצרים: "כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם".

שתי תובנות יש לחלץ מדברי הסמ"ק. ראשית, יש כאן גישה חדשה בקביעת מהי מצווה. על אף שאין מקור מפורש, אדם מחוייב להתבונן במעשי ה' ולהבין מעצמו את המסקנה המתבקשת. זו מצווה שאין לה בעצם מצווה. באיזשהו מקום היא מציבה אותנו בעמדת אחריות על מה שקורה ולא כצופים מהצד, כי אם אתה בטוח בישועה שתבוא אתה בעמדה נפשית פעילה ואתה לא יכול שלא לקחת חלק בעיצוב המציאות. וזה מוביל לתובנה השנייה – לשאלה מדוע אנחנו נשאלים על כך בבית דין של מעלה.

ציפייה שאינה מחוללת מעשים אינה אמיתית, כי הביטחון בגאולתם של ישראל מחייב שננקוט מעשים שתואמים אותו. כאשר אנחנו מפענחים נכון את מהלכי ההיסטוריה ומתאמצים להבין את יד ה' המנהלת אותם, אנחנו לא רק מתכנסים לאמירת תהילים, אלא כמו כל אדם נורמלי מתנהלים מול המציאות הריאלית, מקדמים את פניה ולוחמים לעצב אותה. ומכיוון שציפיית הישועה הזאת תלויה בנקודת המבט, עלינו להתאמץ כמיטב יכולתנו להבין מה קורה איתנו.

בית המטבחיים של המדינה היהודית

אז מהו הנס הגדול שבו פתחנו? היינו בתוך מנהרה חפורה היטב שהוליכה אל בית המטבחיים של המדינה היהודית. רוב כלי התקשורת בסיוע האקדמיה ומוסדות התרבות חפרו את המטרו התודעתי, שחתר תחת אושיות היהדות שנמצאות בבסיסה של מדינת ישראל. היינו קרובים מאוד לטקס חתימה חגיגי, שבו היו משתתפים כמובן גם נציגים דתיים לצד נציגי החברה הערבית, תומכת הטרור, כיאה למדינה ליברלית מערבית המשתפת את כולם בהנהגה. מדינת כל אזרחיה, חלומו של השמאל, נקברה תחת ההריסות ושנים רבות ייקח לשקם את התודעה שהובילה אליה.

צפיתי בשיחה הסוערת בין אילנה דיין ועמית סגל והשתכנעתי שהיא דוברת אמת מבחינתה. היא רואה תמונת עולם מסוימת שמחוברת למבנה המוסרי שלה וכמייצגת תפיסת עולם – אני מבין שהיא במצוקה גדולה מאוד. תפיסת העולם הרואה את המדינה מנקודת מבט מוסרית חילונית נוסחה במאה ה־17 שלראשונה המציאה את הגדרת המדינה כאמנה חברתית. הרעיון נוסח על ידי תומס הובס בחיבורו המפורסם 'לויתן' ובמשפט קצר הסביר את תוקפה המוסרי של מדינה כמי שבלעדיה נגזר על האדם לחיות "חיי בדידות, חיים דלים, חיים מאוסים, בהמיים וקצרים". זהו העצב המרכזי של אנשים כמו אילנה דיין, שלדידם המדינה אינה יותר מכלי המאפשר לאדם היחיד לחיות חיים ראויים. לכן לדידם המבחן הוא ביחס לפליטים, בפתיחות להגדרה העצמית של האדם וכיום – בסימטריה הארורה בין הרוצחים לנרצחים. הסימטריה הזאת אינה פרי חשיבה מאורגנת שמוגשת לשדרנים בדפי מסרים. היא ביטוי אותנטי של תפיסת עולם המתרחקת משיוך לאומי משום שהלאומיות טובה כדי לבטא את משאלותיו של הובס, לא את אלה של משה רבנו. כעת משמתברר שהמבנה האזרחי הדואג לרווחת הפרט קורס אל תוך עצמו, משום שיש כאן "עם" שעומד לרוצחנו – המנגנון המוסרי של דיין וחבריה מתקלקל. הם לא יודעים איך להכיל זאת. לכן ברגע שיש אפשרות למצוא איזה "איזון", הם שבים אל מנהרות התודעה ומשם הם מספרים לעצמם ולנו שהאירועים כאן הם סוג של התנגשות אזרחית על רקע של אפליה, או בגלל התגרותו של בן־גביר.

הנס שאנחנו רואים הוא כפול. ברמה המעשית סכנת ממשלת לפיד בתמיכת החמאס ירדה לטמיון. ברמה הרוחנית – נפתחה בפנינו דרך לשחרר את הדיבור. לחשוף את העומק הרוחני שבאהבתנו למדינת ישראל. משום שכל זמן שאנחנו מנסים ליצור רקמת חיים משותפת אנחנו נדרשים לרגישות ביחס לשותפינו. לכן אנחנו מצניעים את האושר הגדול שלנו במדינת היהודים ומתנהלים בדרך כלל על פי התפיסות שלהם, אלו שהאקדמיה ובתי המשפט מאשרים. אבל כעת זה נגמר. קיבלנו רישיון להפגין את האמת שלנו לעולם. מכאן עלינו לפנות למשימה אחת – לשנות את העמדות של אחינו שבצד השני, וזה קורה ממש עכשיו באופן טבעי. במשרד לרישום שמאלנים לשעבר כבר ישנם אנשים חכמים ומוכשרים שקלטו מה קורה – עירית לינור, שי גולדן, אברי גלעד, גדי טאוב, כנרת בראשי ועוד רבים וטובים שמשביחים את השיח הישראלי־יהודי. הם מזדהים כיהודים ואוהבים את התורה ואוהבים את העם שלהם. הם העתיד של המדינה היהודית ואנחנו רק צריכים לסייע לזה לקרות. האמת הרבה יותר בהירה היום וקל יותר לאמץ אותה.

אושר מסדר נמוך

הרב קוק זצ"ל בדבריו הידועים בספרו אורות ישראל (ו, ז) כתב ש"אין המדינה האושר העליון של האדם". המדינה כישות פוליטית אשר באה לנהל את חיי היחידים בוודאי שאינה יכולה לתת את המשמעות לחייהם. אלא שמיד לאחר מכן אומר הרב קוק שדבריו מתייחסים למדינה רגילה, אבל מדינת ישראל "שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד..."

בפסקה קצרה מלמד אותנו הרב שני דברים חשובים. אמת שאפשר לחוש אושר במדינה של הובס. יש מצב שמדינה מתנהלת מפסטיבל אוכל אחד לשני, שהיא צמודה למסכים במשחקי כדורסל והולכת לפארקים יפים כדי לחגוג. אבל זה אושר מסדר גודל נמוך, משום שאין כאן מענה למשמעות הגדולה של הקיום האנושי. בדברי הרב יש קריאה נוספת וכאן המקום להפנות אותם לאחינו החרדים, בדגש על אירועי מירון הנוראים.

לעומת תפיסת האושר האזרחי יכולה לצמוח גם תפיסת אושר רוחנית פרטית. היא גבוהה הרבה יותר משום שהיא שייכת אל הקודש ואל עומק המשמעות, אבל היא עוסקת בחיי האדם הפרטי וקהילתו בלבד. אדם חי בחצר מסוימת ומשוכנע שרבו הוא גדול העולם ומבחינתו אין עולם מחוץ למתחם שבנה בקפידה. הרבה סודות ניסו לקשור לאסון מירון, אבל במבט פשוט הפרטת הכבוד לרבנים ולחצרותיהם תוך התעלמות מן המסה האנושית האדירה שהצטברה שם היא הכותרת לאירועים האלה. רוחניות שאינה לוקחת בחשבון את הכלל, שאין לה עניין בתיקון המדינה - לא זו של רוסו אלא של משה רבנו. זו שאין לה מדינה כי היא בתודעת גלות ועדיין חיה בתודעה קהילה - גם היא אינה יכולה לעמוד בראש סולם האושר.

הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל מסביר היטב בספרו 'דרכה של תורה' (עמ' 48) איך בעקבות המהפכה הצרפתית "התפוררו המובלעות היהודיות, שהתורה הגיעה בהן לידי מימוש" וחיי האמונה יכלו מכאן לבוא לידי ביטוי "רק בתחומים צרים ומוגבלים... של גמילות חסדים של יחידים". אולי הגיעה השעה לשוב למובלעת היהודית הגדולה – מדינת ישראל.

נס יום שחרור ירושלים הוא גם נס שחרור תודעת ירושלים.

***

הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית, מחבר הספר 'להגיד לאדם ישרו - אנושיות כמבוא לתורה'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)