הדרך שבה מטפלת התורה בהפרעת אישיות נרקסיסטית

התורה נתנה לנו את האופציה של נזירות זמנית, שתאפשר לאדם הסובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית לרסן את תאוותיו וגאוותו, על ידי התרחקות לצד הקיצוני השני באופן ארעי ואז להתיישר חזרה לדרך האמצע.

פרופ׳ אבי לוי , ט' בסיון תשפ"א

הדרך שבה מטפלת התורה בהפרעת אישיות נרקסיסטית-ערוץ 7
פרופ' אבי לוי
צילום: דוברות שאנן

איך מטפלים במישהו שמאוהב בעצמו? כיצד בכלל אדם מגיע למציאות כזו? פרשת נשוא עוסקת בין היתר בנושא הנזירות ולפנינו מקרה מעניין בו נזיר נאלץ להתמודד עם מצב כזה. 

פרויד טבע את המונח "נרקסיזם" בתיאורית הפסיכואנליזה שלו; משמעות המונח היאהתאהבות האדם בעצמו. המונח מבוסס על המיתולוגיה היוונית המספרת על נרקיסוס - צעיר יפה שירד למעיין ומרגע שראה את בבואתו משתקפת מהמים הוא כל כך היה מאוהב בה עד שלא יכול היהלהתנתק משם ובסופו של דבר הפך לנרקיס הביצה. איך התורה מטפלת בסוג כזה של סינדרום?

הגמרא במסכת נדרים (ט ע"ב) מביאה אגדה מעניינת שיכולה להקביל לתמצית סיפור הנרקסיזם: "אמר שמעון הצדיק: 'מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר (במדבר ו'): 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

הנזיר מן הדרום חשש באמת ממצב של התאהבות עצמית, שתגרור אותו לגאווה. שמעון הצדיק, שהיה כהן, מעיד על עצמו שמעולם לא אכל מאשם נזיר. מדוע? כי כנראה הייתה לו הסתייגות מן הנזירות ומאלו שנודרים על עצמם שיהיו נזירים. רק במקרה הזה, המסופר בתלמוד, הוא מצא נזיר צדיק, שיש הצדקה לנזירותו. מכיוון שזו התנהגות נדירה, הרי שיש להניח שרוב האנשים נמשכים אחר יצרם ותאוותם, כך שהנזיר מהדרום "הפליא" במעשהו. זו הסיבה שהתורה בפרשתנו, בדברה על הנזיר, כתבה: "איש כי יפליא" ולא רק כי ינדור. 

כאן נשאל האם התורה מחייבת או שוללת נזירות? נזיר הוא אדם שנדר על עצמו לא לגלח ראשו, לא לשתות יין ולא לאכול בשר. כלומר, להדיר עצמו מחלק מתענוגות החיים. חז"ל עוסקים בשאלה פרקטית זו על ידי הצבת השאלה ההלכתית: מדוע הנזיר מביא קורבן אשם? – "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" - במה חטא? הרי הוא נהיה יותר צדיק ומנע מעצמו תאוות גשמיות כדי להיות יותר רוחני.קיימת על כך מחלוקת בתלמוד במסכת תענית (יא' ע"א): ר' אלעזר הקפר אומר על הפסוק הנ"ל: "והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין - נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה". 

ר' אלעזר אומר: "נקרא קדוש. שנאמר: 'קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו' - ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד - נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה". הרמב"ם ( הלכות דעות ג',א׳) נוקט במחלוקת הנ"ל עמדה כמו ר' אלעזר הקפר שטען כי הנזיר הוא חוטא: "גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה". 

הנזיר מן הדרום מלמד אותנו כיצד לעשות זאת: לפנות אל עצמנו ואל מידותינו ולרסן אותן. יש להתמודד עם מידות לא נאות על ידיהתרחקות לצד הקיצוני השני באופן ארעי ואז להתיישר לדרך האמצע. אם אתם מתאהבים בעצמכם לצמיתות, תהפכו לנסיך הביצה. לכן התורה נתנה את האופציה של נזירות זמנית. זה עשוי להביא את האדם לעידון תאוותיו ולריסון גאוותו וכך כשנגמרים ימי נזרו הוא יכול לשוב לחיים נורמליים המנצלים ומשתמשים בכל מה שה' התיר ולנו בעולמו. ניתן אף להכיר ביופי המיוחד שלנו ולדעת לנתב אותו לכיוונים חיוביים. בזמן הנזירות אנחנו נדרשים לחשב מסלול מחדש. זוהי פרשת הנזיר בפרשתנו וזוהי משמעותה לחיינו העכשוויים.

פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה