מספרים ומדרשים

לשם מה נחוץ לתורה לסכם את המכפלות מבלי לחדש דבר?

הרב פרופ' יהודה ברנדס , י' בסיון תשפ"א

מספרים ומדרשים-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון
פרשת נשא הנקראת בדרך כלל אחרי חג מתן תורה, היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. זאת, בעיקר בזכות החזרה כפולת תריסר על קרבנות הנשיאים ביום חנוכת המזבח.

מפרשים רבים נתנו את דעתם על השאלה מדוע התורה, שבדרך כלל רגילה לקצר בדבריה, האריכה כאן בחזרה מילולית מדויקת, שתים עשרה פעמים, על אותו הרכב של קרבן, כשהשינוי המשמעותי היחיד הוא בשמו של הנשיא המקריב ושם שבטו.

מלבד הרישום המדויק של פרטי קרבנו של כל אחד מן הנשיאים מופיעה בסוף הפרשה גם רשימה מסכמת, שלמעשה היא כפולת שתים-עשרה מקרבן היחיד: שנים עשר מזרקים, שתים עשרה כפות, וכן הלאה. מובן שגם רשימה זו מצריכה ביאור – לשם מה נחוץ לתורה לסכם את המכפלות מבלי לחדש דבר?

הפתרונות לתמיהה זו מכוונים בדרך כלל לעקרון מרכזי אחד – החזרה מבטאת את חשיבותו של כל נשיא וייחודו של כל שבט, והסיכום מבטא את הצטרפותם יחד לחטיבה מגובשת של כלל הנשיאים כמייצגי עם ישראל, עם אחד. הרעיון הזה מתאים גם לרעיונות דומים הנאמרים בהקשר של המפקדים.

במפקדי העם, השבטים, הבכורים והלויים, מובלט המתח שבין נשיאת ראשו של כל אחד ואחד מישראל כדמות ייחודית שאין שני לה, לבין הסידור והארגון של המחנה מפרטים רבים המרכיבים את האורגניזם השלם ששמו "עם ישראל".

קודם לדיון על החזרות והכפילות של הסיכום, יש מקום לדון על טיבו של הקרבן היחיד. קרבן שהתורה חזרה וכתבה אותו שתים עשרה פעמים, עומד ומבקש מן הקורא – שים לב מה תכולתי. ולכך יוקדשו דברינו הפעם.

קורבנו של כל נשיא כלל שלשה כלים: קערת כסף, מזרק כסף וכף זהב. בתוכם היו סולת למנחה וקטורת. שלשה קרבנות עולה: פר אחד, איל אחד וכבש אחד. קרבן חטאת: שעיר עזים אחד, וקרבנות שלמים: בקר, אילים, עתודים (שהם תיישים או גדיים) וכבשים.

יש בקרבן הנשיאים מדגם של עיקרי הקרבנות ועבודת המשכן: מנחה וקטורת מן הצומח, בקר וצאן מן החי. מיוצגים בו סוגי הקרבנות העיקריים: מנחה, עולה, חטאת ושלמים (ספורנו ז יג). נוסף על כך מודגמים הכלים העיקריים המשמשים לעבודה תמידית. הם עלולים להתבלות ודורשים חידוש ותרומה מדי פעם: קערות, מזרקים וכפות.

הוי אומר, שמבחינת תכולת הקרבן, קרבנות הנשיאים מתאימים לחנוכת המזבח מכיון שהם מהווים פתיחה וחנוכה של הסוגים השונים של הקרבנות העתידים להיות מוקרבים בו.

מלבד פירוט המינים והחומרים, מתייחסת התורה למניין בדקדקנות רבה. משקל הכלים: מאה ושלשים שקל כסף כל קערה, שבעים שקל כסף המזרק, עשרה זהב משקל כל כף. כמות המנחה והקטורת אינה מפורטת, מלבד העובדה שהם מילאו את הכלי. מקרבנות בעלי החיים, יש אחד מכל מין לעולה ולחטאת: פר, איל, כבש ושעיר עזים, ומספר גדול יותר לשלמים: שנים מן הבקר, חמישה אילים, חמישה עתודים וחמישה כבשים.

חז"ל הניחו שהמספרים הללו הם מספרים סמליים והציעו הסברים לסמליות זו. מכיון שאין כל רמז בכתוב עצמו לסמליות של כל מספר, נדרשו חכמים להציע משמעות סמלית למספר ממקור חיצוני, או ממקבילה בתורה, או מחישוב מספרי המבטא רעיון מסוים, או מהסמליות הגנוזה בטבעו של המספר. הדוגמה של "עשרה זהב" היא פשוטה יחסית, מכיון שהמספר עשר הוא מספר עגול ונפוץ מאד כמספר סמלי בתורה ובמאמרי חז"ל: בעשרה מאמרות נברא העולם, עשר מכות מצרים, עשרת הדברות וכדומה. אולם דווקא הדוגמה הפשוטה הזאת מלמדת עד כמה מלאכת הדרשה אינה פשוטה – מנין לו לדרשן לדעת כנגד איזו עשיריה הובאה כף עשרת הזהב?

מכיון שקשה לקבוע לאיזה מן העשיריות הללו מכוון קרבנם של הנשיאים אפשר להציע שקרבנו של כל נשיא מכוון לסמל אחר. דרך אחרת המצויה במדרש היא להציע רעיון כללי לכל רצף הקרבן של הנשיא, כגון שהוא מסמל את הבריאה – ואז העשר יהיו כנגד המאמרות, או שהוא מסמל את התורה, ואז העשר יוסברו כנגד הדברות וכן הלאה.

מגמה אחרת מופיעה אצל פרשנים והוגים כדוגמת ראב"ע בין הראשונים, המהר"ל בין האחרונים וובפרשתנו אצל רש"ר הירש, לפיה אין לחפש מקבילות מספריות בתנ"ך, אלא לברר את היסוד המהותי שמסמל כל מספר. עשר הוא מספר סמלי מכיון שהוא מייצג את המכלול השלם, מספר ההשלמה המעבר מן היחידות בשיטת הספירה העשרונית. לכן עשרה אנשים מהווים מנין – כי זה המספר המינימלי של קבוצה החורגת מאוסף של יחידים. ולכן, בכל מקום שנמצא את המספר עשר כמספר סמלי, הוא מרמז לחטיבה של שלמות.

העדר כל רמז בכתוב לאופן שבו יש לדרוש את המספרים, פותח שער רחב לדרשנים והם אכן ניצלו זאת, כבר במדרשי חז"ל וכן גם בסוגים השונים של מדרשים ופירושים בכל הדורות. לעתים, יותר משהדרשה משקפת את הכתוב היא מעידה על עולמו הרוחני של הפרשן. לדוגמה, בעוד שמקובלים יראו במספר עשר ייצוג לעשר הספירות פילוסופים רציונליסטיים יינטו יותר לחשוב על ההיבט המתמטי של השלמות העשרונית.

דרך זו גם מאפשרת להסביר את הרשימה המסכמת. אם מדובר בפשט בלבד, אזי הרשימה המסכמת היא תרגיל פשוט באריתמטיקה של בית ספר יסודי: הכפלת כל אחד מן המספרים בקרבן היחיד כפול שתים עשרה. אולם אם מייחסים למספרים משמעות סמלית-מדרשית, אזי מאה ועשרים אינו רק עשר כפול תריסר, אלא מספר בעל ערך סמלי עצמאי. כגון, מאה ועשרים שנות חייו של אדם. אפשר גם לצעוד צעד נוסף ולחשוב על קשר בין הסכום למרכיביו. מאה ועשרים שנותיו של אדם נחלקות לשנים עשר עשורים. לכל עשור ערך ומשקל משלו, כפי שלמדנו במשנה באבות: בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, וכן הלאה.

הפרשיה הזאת היא דוגמה "טהורה" לדרך הלימוד של המדרש. בדרך כלל, ישנה מידה מסוימת של ערבוב בין פשט ודרש. הדרש משלים את הפשט ולא תמיד ברור אם כוונתו של הדרשן היא להציע פתרון לשאלה שגם הפשטנים עסקו בה, ושמא סבור היה שמה שנראה בעינינו כדרש הוא פשט שאינו נופל כאפשרות פרשנית ממה שנראה בעינינו כפשט גמור, כמאמר הליצנים: "פשט זה מה שאני אומר, דרש זה מה שאתה אומר".

אולם במקרה שלפנינו הטשטוש אינו קיים. ברמת הפשט, אין הסבר למספרים. אין סיבה לכך שמשקל קערה היה מאה ושלשים שקל ומשקל מזרק שבעים דווקא. לכן, דרך הדרש כאן נקיה מכל הבט פשטני והיא מחויבת להעמיס על רשימת הקרבנות הללו משמעות סמלית שאינה גנוזה מפורשות בפשט.

נסכם ונאמר, מעבר לרעיונות הכלליים שנתלו בפרשה זו על אודות ערכם של הנשיאים וקרבנותיהם, מהווה פרשה זו, על חזרותיה המרובות, גם הזדמנות מעניינת ויסודית ביותר לבחון את תפקידו של המדרש וכלי עבודתו. ייחודה של המעבדה המדרשית של קרבנות הנשיאים הוא בכך שאין הדרש מוצע בה כאפשרות של פרשנות פשטית ואינו מתערבב בו. הוא מבהיק ביופיו האסתטי ומרהיב במרחבים הרעיוניים והרוחניים שהוא מאפשר ללומד התורה לגלות בכל פרט ופרט בה, שבעים פנים ואולי אף יותר מכך: ששים ריבוא רעיונות, כמספר לומדי התורה, שקיבלו אותה זה עתה, במעמד הר סיני בחג השבועות.