התפרעות הערבים בלוד
התפרעות הערבים בלוד צילום: ללא

לאחר שנסתיים מבצע "שומר החומות" שליווה את ארועי הדמים בערים המעורבות בישראל לוד, רמלה, יפו, חיפה, עכו וישובי הגליל, נפגשתי עם חברתי החיפאית חגית, להפגת המועקה.

עודנו צועדות ברחוב סואן ומשוחחות, חלפנו על פני לוחות מודעות עירוניים (מהסוג שעליהם נהוג לתלות מודעות של בקשות להקלות של תכנון ובניה או הודעות על צורך בהנפקת רישיונות שונים ועוד).

מלוחות המודעות חייכו אלינו דמויות ענק של זוגות גברים/נשים/ובעלי תפקידים שונים, כאשר המסר מכולן היה כי חיפה היא עיר של " אחווה ושכנות" "ואין לנו חיפה אחרת" וראו לדוגמא:

שלט החוצות
צילום: מירב דבורקין כהנוב

מודעות ענק אלו יצרו אצלי מיד אי נוחות כאילו משהו בעיריה החליט לחנך את הציבור באג'נדה מאוד מוגדרת של "אחווה בין יהודים לערבים" אשר בלשון המעטה אינה מותאמת לימים אלו דווקא. שיטה זו לכשעצמה מזכירה משטרים אפלים של שלהי שנות ה-20 בברית המועצות שבה מודעות ענק הגדירו יעדים לאומיים שבהמשך הפכו לדרך חשיבה טוטאליטרית.

התיישבנו בבית קפה אהוב שממנו נשקף נוף קסום אל חוף ימה של חיפה.

חברתי (שבנה תלמיד בבית ספר בחיפה) סיפרה , כי לפני יומיים הופצה לכל הורי בית הספר הודעה מאת המנהלת בזו הלשון :

"מחר בבוקר נחזור לבית הספר אחרי מספר ימי חג מתוחים.

כולנו מזדהים עם הקשיים אותם חוות משפחות הדרום בעוטף עזה, בנגב ובגוש דן. ימי הלחימה יסתיימו בקרוב, אולם אנו נשארים עם אתגר חשוב מעין כמותו- להמשיך לחיות יחד, בשכנות טובה, בדו קיום.

גילויי סולידריות בין יהודים וערבים בערים המעורבות, בגליל וברחבי הארץ, הם סימן ברור ובוהק לרצון של הרוב לחיות בשלום.

לא די בכך.

כמי שגרה ב________(הושמט מטעמי פרטיות מ.ד.כ.), מגדלת את ילדי למציאות יומיומית של שותפות, התחושות לא פשוטות. אי היכולת לצאת מביתי בשבוע האחרון, הצתות במדרון ליד הבית ותחושה קשה של חוסר בטחון, אל מול התעקשות להיפגש יחד יהודים וערבים בצומת ולא לוותר. זהו סימן של הרוב הרוצה בדו קיום!

כמחנכים אנחנו חייבים לחזק אצל תלמידינו את הקבלה וההפנמה ששנאה מלבה שנאה, קנאות, קיצוניות וגזענות מייצרות רק אלימות, הרס ואומללות. קל מאד במצבי חירום להתפתות לקיצוניות, לראיית המציאות בשחור ולבן, כמשחק סכום אפס. צריך להתגבר על כך.

אנחנו, יהודים וערבים כאן כדי להישאר ולכן חובה על כולנו לייצר חברה המכבדת כל מרכיביה, מעניקה שוויון והכרה לכולם, מאפשרת לכולם לצמוח, לשגשג, לחיות.

מחר בבוקר, נפתח את יום הלימודים בשיעור שיתייחס לכל הארועים .

חשוב מאד לדבר על ההווה ועל העתיד בארץ הזאת. אנו נאפשר לתלמידים להביע את החששות והרגשות שלהם אבל לדבר על היתרונות של דו קיום, במיוחד כאן בחיפה.

את החוק צריכה המשטרה לאכוף כלפי כל התנהגות אלימה וקיצונית. אנחנו האזרחים נחפש את המכנה המשותף בערכי תרבות, מוזיקה, טכנולוגיה ומדע, ערכי מצפון ומוסר.

דברו עם ילדכם על השיח המתלהם ברשתות החברתיות. על הנזק שנגרם כאשר המקלדת היא במה לשנאה ודמגוגיה ושמועות בלתי מבוססות. במה לאי לקיחת אחריות.

כולנו, מחנכים תלמידים והורים יודעים לחשוב לעומק, לראות את הדברים נכוחה,

עלינו האחריות לשנות את המציאות הזאת.

למען כולנו.

מנהלת בית הספר".

בכך לא די -אמרה חברתי והסתבר כי משרד החינוך החל לחנך גם את ההורים ושלח סרטון הבא

צפינו בסרטון. חברתי סיפרה כי תלמידי בתי הספר עברו שיעורים בסגנון הנ"ל שמטרתם אחת -מיצוב תודעה של " דו קיום" ערבי יהודי .

המודעות , האגרת , והסרטון כולם כאחד משדרים מסר של פיוס ולכאורה ישאל השואל מה רע? האם איננו רוצים לחנך את ילדינו להתנהגות של אהבת שכננו הערבים כי הרי כולם אזרחים ונדונו לכל הפחות לחיות יחד.

אז זהו שלא כך הדבר.

מעבר לעובדה המעיקה כי כל האמצעים לעיל מעידים ללא צל של ספק כי השלטון המקומי ומערכת החינוך החליטו לצאת למבצע עומק של "חינוך הציבור", עלו בי מחשבות נוגות ואפילו כעס.

ותשאלו מדוע ? אז אסביר –

 

מהי משמעותן של המילים "דו קיום"?

בפשט ברור כי מדובר ביחסי שכנות טובים , שיתוף פעולה ואחווה בין אנשים שונים, מגזרים שונים.

ומי אינו חפץ בכך שהרי כולנו תאבי שלום והנאה ,אולם דומני כי באם אנו חפצים לכונן כאן מדינה יהודית ודמוקרטית הרי בטרם "נקפוץ על עגלת האחווה והשלום" ראוי שנעשה ברור לעומק של העובדות דהיינו -מה באמת קרה כאן בשבועיים האחרונים ובעקבות זאת לאן פנינו מועדות?

כדאי שנברר קודם כל אנו ובעיקר מול ילדינו שהנם דור העתיד, האם בערים המעורבות ובגליל חווינו מופעים של דו קיום? והאם הצד השני של המשוואה קרי הערבים בכלל חפצים בכך? ואם זה אינו המצב אז מדוע דוחפים אותנו באגרסיביות לחוש כך?

בלוד רמלה וכל יתר הערים המעורבות בוצע הרס ואלימות כנגד משפחות ואזרחים תמי לב ש"חטאם" היחיד היה שהם יהודים ודתיים .ולא רק זה אלא שהפורעים האלימים גם שרפו בתי כנסת ובזזו בתים וזקרו אבנים והשחיתו ציוד אישי וציבורי , ושרפו עשרות מכוניות ,והשליכו בקבוקי תבערה והבעירו מבני ציבור (מתנסים, מלון).

לא זו אף זו מופע האימים של האלימות הסתיימה באקורד כפול :

1. לאחר שהסתיימו מעשי הביזה האלימות וההרס יצאו מאות ואולי אלפי ערבים לכיכרות העיר ולדרכים והפגינו עם דגלי אש"פ והחמאס .וגם הכריזו על שביתה כללית במגזר הערבי וכל זאת על מה ? (שהרי איש מטעם המדינה לא עשה להם מאומה) התשובה היא בגלל " זעם שנצבר בהם כנגד השלטון הציוני".

2. חגיגות ניצחון שכללו זיקוקים בהר הבית ובשואפט לציון ניצחון החמאס על ישראל במערכה בעזה.

ראו https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10159581295122859&id=811862858&sfnsn=mo

https://www.youtube.com/watch?v=Rd_jSOVvGRM

והיו כבר שכתבו כי היו אלו "פרעות תשפ"א"

בכל זאת צפו ילדנו הרכים .

 

דו קיום - מונח חלול

וכעת נחזור למודעות ,לסרטון, ולאגרת ששלחה המנהלת להורים ולשעורים שעברו הילדים בבתי הספר עם שובם ללימודים.

מה בעצם אומרת לנו האג'נדה שעומדת בבסיס הפרסומים הנ"ל בדבר " דו קיום" ?

או יותר נכון ומדוייק מה לא אומרת האג'נדה הזו?

היא קודם כל לא אומרת את האמת לילדים שלנו – היא לא מזכירה ולו במילה את ההרס והפרעות שקרו כאן ולמעשה "מגהצת" ומוחקת אירועים קשים אלו ביד גסה מתודעת הילדים בשם "השקט ויחסי השכנות הטובים" ובמילים אחרות בשם ה-" דו קיום" .

וכאן נשאלת השאלה – האם ילדינו ואנו אמורים לשכוח ולמחוק אירועים מבהילים אלו? האם מתוך שכחה ושכתוב ההסטוריה יבוא "הדו קיום" ?

האם בהקשר זה לא סביר וראוי יותר היה לצפות כי כל החומר ההסברתי שהופץ בעמל רב על ידי העיריה ,ובתי הספר יכלול קודם התנצלות רבתי מצד ראשי הרשויות הערבים, נציגי ציבור מטעמם או ערבים פרטיים/ילדים ובוגרים שמסתייגים ממעשי הנוולה שבוצעו ?

או אולי יעשה מאמץ של מערכת החינוך והרשויות לעידוד לפעולות שיקום של הנזק בידי ילדי המגזר הערבי כאות לידידות שלום וסולידאריות ישראלית ?(אם אלו קיימות בכלל?)

ואם נכזבה תקוותנו מהמגזר אז לכל הפחות עידוד מטעם משרד החינוך של סולידריות יהודית בין בתי ספר וילדים שלמזלם לא נפגעו מהפרעות לכאלו שאיתרע מזם וחוו זוועה זו,בשיעורים משותפים ו/או במחוות חברתיות .

אולי במקום להפיץ מסרים של " דו קיום" ראוי יותר קודם כל לברר עם הילדים שלנו כיצד הגענו עד הלום? ומדוע ואיך זה קרה ? ומה צריכה המדינה לעשות כדי שפרעות מסוג זה לא יחזרו על עצמם ?

סוגיות אלו נוגעות כמובן לרבדים עמוקים הכוללים חובה להתמודד עם שאלות כגון:

מדוע רב רובם של בני המגזר הערבי אינם ממלאים חובות אזרחיות כגון שרות צבאי ?או לחליפין לכל הפחות שירות לאומי אצלם בכפרים ובערים? מדוע מדינת ישראל אינה אוכפת במגזר הערבי את חוקי הבניה ? 3. מדוע תשלום הארנונה במגזר הערבי הוא ברמת אכיפה נמוכה ביותר ? 4.כיצד זה קורה כי יש במגזר הערבי כ"כ הרבה נשקים בלתי חוקיים ואלימות תוך מגזרית ? תשובות כנות לשאלות הללו התמודדות עם העובדה כי מדובר במגזר שהאכיפה של מדינת ישראל כלפיו בררנית ובמילים אחרות הוא בהחלט יכול להיות מוגדר כפריבילגי".

אלא מהי ? מערכת החינוך שלנו מתעלמת מהעובדות ומנסה לשטח ולעלים את הבעיה ולהפוך את הילדים שלנו בצורה מלאכותית חדה ומהירה "למקדמי שלום ואחווה" באמצעות קמפיינים תקשורתיים חלולים.

תקינות פוליטית נעים להכיר

ואם זה מצלצל לכם מוכר –אתם צודקים זוהי "התקינות הפוליטית" במלוא הדרה וברוכה הבאה.

תקין פוליטי משמעו – אין חובה לומר את האמת וליתר דיוק יש חובה שלא לומר אמת כאשר היא אינה סימטרית או מובילה למטרה אותה רוצים לקדם.

המונח "דו קיום" הוא למעשה בן דודו של "קבלת האחר" שכה הורגלנו לשומעו במחוזותינו ושוב ללא כל הסבר מי הוא בעצם " האחר" ומי אני? ומדוע יש לקבל את האחר ? ובאלו תנאים ? והאם בכל תנאי גם כאשר הוא מנסה לפגוע בנו ?

האם כאשר ערבים עורכים בנו פרעות ומתכחשים לזכותנו על הארץ הזו ולהיותה של מדינת ישראל בראש ובראשונה מדינה יהודית גם אז צריך לקבלם? ולשאוף לדו קיום עימם?

שיטת חינוך זו שמסתתרת מאחורי ערכים של "אחווה ושלום" משיגה למעשה שתי ציפורים במכה- הילדים מהונדסים לקוסמופוליטיות ויחד עימה לשיטת "התקינות הפוליטית" כדרך חשיבה,בעסקת חבילה.

אינני בטוחה מי מבין השתיים גרועה יותר.

מערכת החינוך הורסת את הגאווה הלאומית

מה בעצם משדרת מערכת החינוך לילדינו במסר של " דו קיום" לאחר תקופה של אלימות קשה כפי שארעה ?

נכר שבשם הקדמה והנאורות, מערכת החינוך בישראל איבדה לגמרי את ה"מצפן".

מערכת החינוך מנצלת את הפרעות שבוצעו ומשדרת לילדנו את המסרים הבאים:

שימו בצד את הפגיעה , העלבון הלאומי , הנזק האדיר שנגרם לבתים לבתי כנסת למבני ציבור, ובעיקר הזניחו את בני עמכם הנפגעים בערים המעורבות , כי יש ערך נשגב יותר והוא –" דו קיום".

במקום להגן ולבסס את גאוותם הלאומית של ילדינו הפגועים (חלקם פיסית ובעיקר רגשית) הם מובלים , נכון - ליתן את הלחי השניה...

תוך שימוש במונח המכובס" דו-קיום" מנסה מערכת החינוך למחוק את זהותם היהודית/ציונית של ילדינו ולטעת בהם (גם בהקשר העגום הנוכחי של יחסי יהודים ערבים) תודעה כוזבת של שיווין וקבלת "האחר" כאשר המטרה הנשגבת מאחורי תהליך זה הנו יצירת מדינת כל תושביה.

לסיום – אם משהו עדיין חפץ או סבור שיש עתיד ל" דו קיום " יהודי ערבי אז הדרך להגיע אליו עוברת בשלב ראשון

בשינוי כיוון של מערכת החינוך שתחדל מבלבול הילדים ותחל לחנך את ילדנו להבנה עמוקה כי מדינת ישראל הנה קודם כל מדינה יהודית היונקת חיותה משורשים עתיקים ומורשת בני אלפי שנים ורק לאחר מכן כי יש כאן מיעוט ערבי שככל שיהיה שווה חובות ניתן יהיה להתייחס אליו כשווה זכויות ולחיות עימו בשיתוף פעולה ושכנות .

הצד האחר של המשוואה הקיומית מבחינת בני המגזר הערבי הנו כי השתלבותם בחברה הישראלית תוכל להיות רק לאחר:

מיתון האלימות הפנימית אצלם וחינוך לסובלנות כבר מהגיל הרך. טיפוח נאמנות למדינת ישראל ממנה יונק המגזר את כל הטוב שבעולם. ידיעת השפה העברית על בוריה . תשלום מיסים ושרות לאומי .

מילים מכובסות כגון "דו קיום" וסרטונים ומודעות שמדברים על "אחדות ושותפות" בהקשר הנוכחי של אלימות משתוללת מצד המגזר ובהקשר הרחב -שבו ילדים ערבים יגדלו להיות אזרחים שאינם שווי חובות -"אינם פוגעים" .

ליתר דיוק זוהי לא יותר מתעמולה זולה, הפוגעת באפשרות לקיים כאן מדינה יהודית חסונה ומייצרת תודעה כוזבת של "דו קיום".

תודעה כזו תקבע את עתידה של מדינת ישראל, היא מתנפצת ותוסיף להתנפץ חו"ח ברעש גדול ונזקים לגוף ולנפש אם צעדים משמעותיים לא יעשו ו"ספינת החינוך" לא תשנה כיוון.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו