בשם תנועת הריבונות יצאנו לפגוש את המשפחות היהודיות בלוד. שוחחנו עם הנשים והילדים על ההתמודדות ותחושת השליחות המלוות אותם בעיר המאתגרת, וחילקנו משחקים לילדים שבגיל צעיר כל כך חוו רגעים קשים כל כך. בדרכנו חזרה מגוש דן נשמעה לפתע אזעקה. מטח טילים, מסתבר, עשה באותן שניות את דרכו אלינו ואנו, תושבות גוש עציון ויהודה, לא מורגלות בכך. מה עושים ברגעים שכאלה? יוצאים? נשכבים לצד הכביש? ממשיכים בנסיעה? נותרנו קפואות.
לצידנו עצר רכב. הנהג הותיר את המנוע נוהם ואת הדלת פתוחה, רץ אלינו, פתח את דלת הרכב שלנו ובצעקות העיר אותנו מההלם שתקף אותנו. "מה אתן עושות בפנים? צאו מיד החוצה!".
"אנחנו לא מפה, לא מכירות את הנהלים", ניסינו להסביר. ליהודי המודאג לא ממש היה זמן להסברים. "צאו החוצה! מיד!" הוא צעק. יצאנו מהרכב, שומעות בצעקותיו ובפקודותיו ערבות, דאגה ואכפתיות.
יצאנו לדרכנו כדי לבטא ערבות הדדית ואהבה לתושבי וילדי לוד הנפלאים, ובדרכנו חזרה פגשנו עוד רגע קטן מהחומר הנפלא והקסום הזה שיש רק בעם שלנו.
יהודית קצובר ונדיה מטר
יושבות ראש תנועת הריבונות