אורות קטנים של תקווה נדלקים בחושך. אנחנו נמצאים בסיומה של תקופה שבה איום מבחוץ סגר אותנו בבתים כדי לשמור ולהישמר. דלתות הבית שנסגרו עלינו אמורות היו להגן. את החגים חגגנו במסגרת ביתית מרגיעה. את השגרה עטפנו בכוח משפחתי, מוצאים נחמה ותקווה במציאות מלאת חשש. על רבות מדי התקופה הזאת כפתה התמודדות עם מציאות ביתית קשה שרק החריפה תחת תנאי הסגר.
מוצאי פסח. הטלפון מצלצל. מעבר לקו אישה צעירה, קולה רועד. "את לא מכירה אותי. חיכיתי לכמה דקות של שקט כדי להתקשר. אני צריכה עזרה... דחוף. אולי תוכלי לכוון אותי?"
אני כאן. אני מקשיבה. היא מספרת: "בניין מגורים צפוף, משפחות צעירות, קהילה עוטפת. והשכנה מקומה ראשונה... כשנפגשנו לדקה בחדר המדרגות היא ניסתה להגיד לי משהו בשקט ומיד נכנסה אחרי בעלה הביתה. אני לא יודעת איך לגשת בלי להחמיר, להתערב?"...
טלפון נוסף. מעברו השני של הקו בחורה צעירה, תלמידת מדרשה. "שמעתי שאפשר לפנות אליכם בבת מלך. אני דואגת". אני מקשיבה. היא מספרת: "יש לי חברה, היא בזוגיות לא טובה. היא מסתגרת, היא שונה, היא מאורסת והיא לא שמחה. מה אני עושה? איך אני פונה? מתערבת?". ועוד טלפונים כואבים מהורים, אחיות וחברות אכולי דאגה.
"אפשר שאלה?". אני כאן. הן מספרות ואני מקשיבה. ואז אני מסבירה איך אפשר לפנות, איך כדאי לשאול, מה עדיף לעשות כדי לא להשאיר לבד. כדי להדליק אור קטן בחושך. ועוד אחד.
אני מודה לה' על עיניהם הטובות וליבם הקשוב של כל החברות, השכנות, הקולגות, המכרים הקרובים והרחוקים שרואים ושומעים ולא מתעלמים. אני מודה לה' על אימהות ואחיות גיבורות שמעזות להישיר מבט ולא לוותר, לא לשתוק. הפניות לקו החירום של בת מלך שוטפות את הקו ואת הלב. אלו האורות הקטנים בתוך חושך כל כך גדול של הסתרה, של בדידות ושל פחד.
ראי את כל האורות, אהובה. לכי אחריהם. היצמדי אליהם. את לא לבד, אפשר להאיר לך את הדרך ואפשר לשנות. אני מודה ומחזקת את ידיהן של כל מי שמאירים פינות חשוכות באור של אהבה וערבות הדדית. זוהי לא סיסמה, אלו לא מילים גבוהות. זהו האור המיוחד, אור נשמת העם והקהילה שלנו.
צילית יעקובסון
יו"ר בת מלך
