שנת 1990, חנוכה במוסקבה. בחור צעיר נשלח עם קבוצת בחורי ישיבות הסדר לרחבי ברית המועצות לשעבר שפתחה שעריה לראשונה לישראלים ושחררה את יהודיה ממסך הברזל. לאחר שבעים שנות קומוניזם ואתאיזם הצימאון לידע, לאמונה ולעלייה למדינה היה עצום. נשלחתי להעביר סמינר ליהודים דוברי עברית טובה יחסית ופתחתי בהתנצלות: אינני מורה לעברית, אני בסך הכול בחור ישיבה צעיר. מה שאני יודע ללמד זה יהדות ואעשה זאת בעברית קלה.
ואז קם פרופ' סאשה ואמר: מדוע אתה מתנצל? אנחנו שמחים שהגיע בחור ישיבה. אנחנו רוצים ללמוד תורה. כשהקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות, הבנתי שרק בראש שלנו קיים צורך להתנצל על לימודי יהדות, ורק אנחנו מתייחסים ברצינות להאשמות ה"הדתה".
באותו רגע הבנתי שאהבת ישראל פירושה אחריות למי שאוהבים, ואין אחריות גדולה יותר מחיבור אחים למכנה המשותף העמוק ביותר שלנו, התורה. כל ניסיון להשטחת התכנים ורידוד השיח למכנה משותף רחב יותר אולי משתיק את מצפוננו, אך אינו מועיל באמת להידברות עמוקה ורצינית.
שם נזרע הרצון להקים מרכז ללימודי יהדות לצעירים חילונים בתל אביב, שם נולדה האמונה בגרעין הזהות היהודית שקיים ונסתר בלב כל יהודי. יהי רצון שנזכה להרבות אהבה ואמונה. בזכות פרופ' סאשה קם 'ראש יהודי'.
ישראל זעירא
מנכ"ל חברת באמונה ויו"ר ראש יהודי