הרבה אני חושב על הפלא הזה שנקרא מילואים, שיש בו רגע אחד מזוקק של אהבת חינם. היכולת הזאת לעבור בבת אחת מצב למצב, כמו מים חסרי מצב צבירה ממשי. רגע אחד אתה אזרח עם לו"ז ועם תוכניות וברגע השני אתה על מדים, עם אבק ונשק וגריז וסוחב פגזים.
בעיניי, מגרש המכוניות בכניסה לצאלים הוא אולי הפלא הזה בעצמו. מכוניות חונות שם, רובן חדישות, ממתינות לבעליהן שיחזרו אל העולם הרגיל והנורמטיבי. כל אחת והדגם שלה, כמו מספרת את סיפור החיים הפרטי והאישי של בעליה. אך כעת הן כולם דוממות, ממתינות בענווה ובשתיקה לבעלים שלהן שיחזרו מעבר לחומה.
והחומה היא חומת המרכז הלאומי לאימונים ביבשה. שם, מעבר לחומה, קורה משהו אחר, משהו אחר נחשף באישיות שלנו, משהו כללי ששייך אל הדבר ההוא שנקרא עם ישראל שחוזר לארצו וצריך להגן עליו, לפעמים עד כלות.
הרגע הזה שבו אני רואה את המכוניות ואז נכנס בש"ג לעבר שרשרת החיול – זהו רגע של אהבת חינם, רגע של נכונות ורעות, אהבה ואחווה ומוכנות לצאת באחת מחיים פרטיים ולבוא כדי להיות ניצוקים למין תבנית אחת שנקראת יחידה לוחמת. ויש בו פער כמעט בלתי נתפס בן 300 מטרים, המרחק המפריד בין החניון ובין הכניסה לבסיס. ואידך פירושא הוא זיל גמור.
הרעות והאחווה נמצאים שם כדי לקחת כל אחד מהמקום והזמן שבו הוא נמצא ולהוליך אותו אל זמן ומקום אחרים, זמן הרעות.
נכתב באהבה לאחיי לוחמי פלוגה ז' בגדוד 8112, חטיבה 679.
הרב אייל ורד
רב קהילת יחדיו ור"מ במכון מאיר