יוחאי דמרי
יוחאי דמרי Photo by Miriam Alster/Flash90

צהריים, באר שבע של תחילת שנות השבעים, ואני כמדי יום אחרי בית הספר יורד מהבית שלנו לבית של סבא וסבתא. ואז דפיקה בדלת, נכנס איש עם סלים מפלסטיק ובגדים ישנים. אותי הוא מפחיד, אבל הוא מתיישב בטבעיות ליד השולחן. סבתא אומרת שלום ומיד מגישה לו את הארוחה הריחנית שהכינה מהבוקר. אחרי שהוא הלך, ובסלו חלק מהסירים של סבתא, שאלתי: סבתא, מי זה? והיא אמרה לי בפשטות: מישהו שהוא רעב וצריך לאכול אז נתתי לו...

אצל סבא וסבתא נותנים גם כשאין, כי סבא וסבתא גידלו משפחה ברוכת ילדים ותמיד תמיד ביחד עם הילדים שלהם, הדודים שלי, גדלו גם ילדי אומנה נוספים שגורלם לא שפר עליהם. וכאשר הוריי סיפרו לנו שאנחנו הולכים לאמץ אחות, אפילו לא התפלאתי ולא התרגשתי, כי באופן טבעי הבנתי שכך הם החיים. יש אחים שנולדים, ויש אחים שמאמצים.

לגדול עם סבא וסבתא זה לחיות בתוך שלושה דורות שמזינים זה את זה בסינרגיה מדהימה של למידה, חינוך, עזרה, אכפתיות ואחריות. לחיות אצל סבא וסבתא זה לקבל לתוך המשפחה גם את קובני עם "הסימונים" הפאות ואת פרידמן בעל המכולת, את נעים הבבלי וגם את גבי גמליאל, זה עם העור הכהה שעלה מהודו. כולנו היינו רקמה אנושית אחת שהייתה לשד חיינו בשכונה א' בבאר שבע.

שם לא לימדנו אותנו לא ערכים ולא אידאולוגיה, שם פשוט ינקנו מתינות ותמימות ונשמנו פשטות וענווה.

במשך המון שנים לא הבנתי איזו מתנה גדולה קיבלתי. רק לאחר עשרים וחמש שנה הגענו לשבת לשכונת הילדות ביחד עם ילדיי הקטנים. לפתע אמר לי בני בן השמונה: "אבא, אני אוהב את הערסים של באר שבע, הם אנשים מאוד מיוחדים".

תודה לסבא חיים רפאל, תודה לסבתא שמחה על מה שאני בזכותם. אני מאחל לכולנו להיות פשוטים יותר, תמימים יותר ובעיקר מתונים יותר.

יוחאי דמרי

ראש המועצה האזורית הר חברון