לאחר כניסתי לתפקידי הקודם כמנכ"ל רשות השירות הלאומי־אזרחי נדרשנו לגבש תוכניות מרחיקות לכת לצירוף צעירי המגזר החרדי לשורות השירות האזרחי. זאת במסגרת תוכניות שונות שעלו לשילוב החברה החרדית בשירות משמעותי במדינת ישראל. כינו זאת בשמות שונים: שוויון בנטל, נשיאה בנטל, חוק הגיוס, חוק טל, היו שדיברו על סנקציות כלכליות ועל סנקציות פליליות.
המכנה המשותף לכל אלו הייתה לעיתים התפיסה השגויה כי מדובר על מגזר של "משתמטים" מתרומה לחברה או "פרזיטים" שלא נושאים בנטל המשותף. אני מודה כי גם אני לא הכרתי מספיק את המגזר החרדי והייתי שותף לתחושות כי מדובר במגזר שדואג בעיקר לעצמו ואינו שותף בתרומה לחברה ולמדינה. אך כשהתחלתי לעבוד עם המגזר ולהכיר מקרוב את האנשים, את הארגונים ואת העשייה האדירה שלו בכל כך הרבה תחומים לטובת כלל העם, הבנתי עד כמה טעיתי.
פגשתי מגזר שחי על ערכי החסד, התרומה, הנתינה והערבות ההדדית, שכל שכונה בו מלאה בגמ"חים לכל דבר שאפשר להעלות על הדעת. חשבו בעצמכם על כמה ארגונים בתחום החירום ובתחום הרפואה שאתם מכירים. בדקו ומצאו שעומדים בראשו אנשי המגזר החרדי, חסידים וליטאים מכל העדות והזרמים.
כשהתחדדה בי ההכרה בכך, נוכחתי לדעת כי המניע שלא להתגייס לשירות צבאי או אזרחי, שבו עוסקים בחסד ובנתינה לכלל מדי יום, לחלוטין אינו פרזיטיות ורצון להשתמט, ופנינו לטפל בחסמים שמנעו את שילובם במסגרת השירות הממלכתית. גם כשאיננו מסכימים על הכול, המחלוקת יכולה להישאר בדעות אך לא בלבבות.
השאיפה להתעקש לראות את הזולת בעצמנו, בלי מתווכים או בעלי אינטרסים, תוכל למנוע מאיתנו כל כך הרבה שנאת חינם ולהוסיף בעמנו כל כך הרבה אור ואהבת חינם.
שר־שלום ג'רבי
מנהל החטיבה לחינוך ולקהילה בקק"ל