מקום בעולם

באחד מיישובי השומרון, מול נופים מוריקים ובמזג אוויר חלומי, ניצב לו בית מיוחד רחב ידיים שמעוצב בטוב טעם ומשרה אווירה של רוגע ונחת. מבחוץ זה אולי נראה כמו עוד בית של משפחה מהיישוב שחיה לה באושר ובשלווה, אבל למעשה מדובר ב'בית שפרה', בית מיוחד המוקדש כולו לנערות בסיכון. הבית, שהוקם למען נערות מחוסרות עורף משפחתי, מהווה להם משפחה, גב כלכלי ובסיס טוב לחיים בוגרים תקינים.

מאחורי הקמת הבית עומד דוידי בן ציון, סגן ראש המועצה האזורית שומרון, שביקש למצוא דרך ייחודית להנציח את אמו שפרה בן ציון ז"ל. "אמא שלי נפטרה ממחלת הסרטן לפני שש שנים, אחרי עשר שנים של מאבק במחלה", מספר בן ציון. "אמא הייתה אישה מיוחדת. היא הייתה אלמנת צה"ל, בעלה הראשון שהיה לוחם גולני נהרג בלבנון חודש בלבד אחרי שהם התחתנו. שנה אחר כך היא התחתנה עם אבא שלי, שלחם גם הוא בלבנון והיה נכה צה"ל. אמא הייתה גיבורה אמיתית, אשת חסד ונתינה בכל רמ"ח איבריה, ואחרי שנפטרה רצינו להנציח את העשייה שלה בעמותה לזכרה. הקמנו את העמותה 'שפרה פשוט לאהוב', היו לנו המון רעיונות אבל עדיין לא ממש ידענו איפה למקד את העשייה", הוא מספר על הדרך להגדרת יעדי העמותה.

שנה לאחר שהוקמה העמותה נמצא גם המיזם שאליו מופנים היום משאביה - נערות בסיכון, או כפי שדוידי מעדיף לכנותן, נערות בסיכוי. "עמי חזיזה, מי שהיה מנהל מחלקת קידום הנוער במועצה האזורית שומרון, הגיע אליי והציע לחשוב יחד על יוזמה אפשרית. קבענו פגישה ובה הוא העלה בפניי בעיה שהוא מתמודד איתה. יש נערות במסגרות פרויקט היל"ה בשומרון שאין להן עורף משפחתי. בנות שמוגדרות נוער נושר ואין להן בית מוגן. מדובר על בנות שעברו דברים קשים או פגיעות בבית, או שהתנתקו מהבית בשל ויכוחים חריפים עם ההורים. הן מוצאות את עצמן לבד בעולם. לבת כזאת אין עורף משפחתי. החלטנו שהעמותה תעסוק במענה לנערות הללו ותיתן להן הזדמנות להתחיל את החיים בצורה אחרת".

מתחיל בגיוס כספים למימוש הרעיון

בן ציון התחבר מיד לרעיון והחל במאמצים להקמת בית לנערות. "יצאתי לארצות הברית כדי לגייס כספים בשביל העמותה, המטרה הייתה גיוס מיליון שקלים להקמת בית מוגן. פגשתי את הגברת צ'רנה מוסקוביץ' שפתחה את הלב ונרתמה, וכן עוד אנשים טובים אחרים שאהבו את הרעיון ורצו להיות חלק ממנו. רעות גרנק האדריכלית מיפו עיצבה ותכננה את הבית בהתנדבות ורכשנו אותו. היה לנו חשוב שיהיה בית יפה ומושקע. הוא נראה יותר טוב מהבית שלי", הוא אומר בחיוך.

"המדיניות שלנו היא שהנערות שבאות לגור בבית יקבלו בו את הרמה הכי גבוהה שיש. זה חשוב לנו משלוש סיבות. הראשונה היא שהבנות ירצו להשקיע בבית, לשמור עליו ולדאוג לו. כשנכנסים לאיזו יחידת דיור שבורה לאף אחד לא אכפת אפילו להרוס אותה עוד יותר. דבר שני, שתהיה להן אווירה של מצוינות. שיהיה להן רצון לשאוף, שיראו בית נעים שמשרה אווירה טובה ושייבנה להן רצון ושאיפה לבית משלהן. דבר שלישי, למנוע נפילות לפיתויים מבחוץ. שירגישו שהמקום הכי נעים וטוב שיש להן זה הבית", הוא מסביר.

"אגף הרווחה במועצה האזורית שומרון מנהל את הבית מבחינה מקצועית, אחראי על תשלומי חשמל, מים, ארנונה וכיוצא באלה. משרד הרווחה מתקצב צוות לבית, עובדת סוציאלית, אם בית וגורמים שמלווים את הבנות. משרד הרווחה מכיר בצורך של הבנות ומחזק את העמותה, נותן את התמיכה הכלכלית מצידו וכמובן הבנות נותנות את חלקן", הוא מציין.

למה הכוונה?

"הבנות משלמות על מוצרי מזון וחומרי ניקוי, זה חלק מתפיסה חינוכית שהיא גשר לעצמאות. אנחנו לא מחנכים אותן להיות נתמכות אלא מחנכים אותן לעצמאות. כל אחת שמה סכום חודשי בקופה המשותפת של הבית. הן בנות בוגרות והן גדלות להיות עצמאיות. מדובר בבנות הכי איכותיות במדינת ישראל שרק צריכות את המעטפת התומכת. הן צריכות מישהו שייתן להן את הכיוון כדי לצמוח בדרך הנכונה, ובית מוגן לגור בו, בית שייתן להן את מיטה חמה וארון, מקום שקט לשים בו את הראש בסוף היום, כדי שלא יצטרכו כל הזמן לחיות בהישרדות. הן בנות ברמה גבוהה, רק חסר להן עורף משפחתי ואנחנו משתדלים למלא להן את החסר הזה. אנחנו דואגים לכל צורכיהן, מלימודים, שיעורי נהיגה ועד חתונה. הבנות שמתחתנות מקבלים גם כן סיוע מאיתנו אם צריך. אלה בנות מקסימות, חכמות, איכותיות ברמה הכי גבוהה שיש. אנחנו ההורים של הבנות האלה", הוא שב ומדגיש.

דוידי מספר שהבין עד כמה הצורך במיזם שהקים הוא גדול בעקבות מקרה שאירע לפני שנתיים. "נערה מירושלים נעלמה למשך זמן, ואחרי יומיים התברר שהיא נמצאה ללא רוח חיים בביתו של ערבי מבוגר. ילדה בת 17 שיצאה מהבית ובסוף נפלה לאלימות, זנות וסמים. לא יכול להיות שלא תהיה מסגרת חמה ומגוננת לבנות במצבה. זה לא נתפס".

גם אחרי שהגיע הזמן לפרוש כנפיים והבנות מקימות בית משלהן ממשיכים אנשי העמותה ללוות אותן ולסייע להן. "לבית הן נכנסות בגיל 19 עד 21 בערך, למשך פרק זמן של שנה עד שנה וחצי".

"המודל הוא כזה שגם אם מחר אני יוצא מהעסק העמותה תמשיך לתפקד על ידי המועצה, הרווחה, הבנות עצמן. זה פרויקט נהדר שכמעט לא קיים, כי משרד הרווחה מתקצב רק את שכר הצוות, העובדת הסוציאלית והבית. לא את צורכי הבית השונים. לכן פה נכנסה העמותה שלקחה על עצמה את כל הדברים האלה והרשות המקומית. זה צורך גדול מאוד ולצערנו לא פותחים מספיק מסגרות כאלה. אנחנו מסייעים לבנות בכל דבר שהן צריכות עד להקמת בית. כשבת מתחתנת ואין לה משפחה שתתמוך ואין הורים שיהיו חלק מהתמונה - אנחנו שם, עוזרים עם ענייני החתונה, עם קניית ריהוט ומוצרים לבית שלה. אנחנו המשפחה של הבנות הללו".

הצילו אותי מלהיזרק בתל אביב

בבית בשומרון גרות שש בנות וכעת לאור ההצלחה רוצה בן ציון להרחיב את העשייה לכל רחבי הארץ.

"נפגשתי עם גורמים ברשויות השונות, הצגתי להם את מה שאנחנו עושים פה. לאחר מכן פנו אליי שלוש רשויות מקומיות שרוצות לקיים מיזם כזה גם אצלן בישוב. אמרתי להם שאני מוכן לקחת על עצמי את המימון לבית. בכרם רעים שבבנימין יש בית שקנו והוא לקראת קליטה. אנחנו מסתכלים קדימה רוצים להקים עמותה אמריקנית שתתמוך בנו, לפתוח עוד מסגרות כאלו בארץ. בראש ובראשונה אנחנו מנציחים את אמא שלי ואת הרוח שהיא התוותה אבל מעבר לכך, אנחנו רוצים להציל נפשות. כי זה מה שאנחנו עושים בבית, פשוטו כמשמעו. המטרה בעוד עשור להיות במצב של עשרה בתים כאלה, בחצור, בלוד, בנתיבות ושנציל עוד ועוד חיים".

לאה סימנטוב הייתה גם היא נערה שהגיעה והשתלבה בבית שפרה בשומרון. היום, כשהיא מטפחת בית משלה והפכה לאמא בעצמה, היא יודעת להביט לאחור ולהודות למקום שהיה בשבילה בית עוד לפני שהיה לה בית משלה.

"הייתי בפרויקט היל"ה בשומרון ובדיוק עבדו על הפרויקט הזה", מספרת לאה. "שמעתי שבנו את הבית הזה לבנות שאין להן כל כך קשר עם המשפחה או שהן צריכות עזרה, ודרך דוידי בן ציון הגעתי להיות חלק מהמיזם הזה. באותה תקופה באמת היה לי פחות טוב בבית ולא כל כך מצאתי את עצמי. הציעו לי לבוא לגור בבית וקפצתי על המציאה. המקום הזה תפס אותי ונתן לי מקום להיות בו, מקום בטוח משלי. הצמידו לנו כמו אם בית שאפשר לדבר איתה. העובדה שהיה לי חדר ומקום להניח בו את הראש הייתה דבר משמעותי שהחזיק אותי באותם ימים. החום שמקבלים מסביב, מדוידי ומאם הבית, עזר לי ממש בכל מה שהייתי צריכה. סדר היום ללכת לעבוד, לקום בבוקר, לחיות כמה בנות יחד - נתן לי ממש תחושה של בית וחיים נורמליים. עבדתי בסופר, אם לא זה הייתי זרוקה איפשהו בתל אביב ומי יודע מה היה איתי. היום אני אמא. נשואה עם ילדה קטנה. אני רוצה להגיד תודה לדוידי ולכל מי שלוקח חלק במיזם הזה. אותי הם ממש הצילו מלישון ברחוב ועל כך אני חייבת להם תודה ענקית".

עמי חזיזה, הוגה הרעיון, שבזמנו היה מנהל האגף לקידום נוער במועצה האזורית שומרון והיום מנהל מחלקת העל־יסודי והמחלקה לנוער בסיכון, מספר כי גם הוא מודע לצורך הרב שעליו עונה המיזם הייחודי של בית שפרה.

"לפני שהקמנו את הבית היו אצלנו במועצה הרבה נערות במסגרת של קידום נוער בתוכנית היל"ה ותוכניות אחרות של נוער בסיכון, שבאמת נתנו ליווי ותמיכה להמון נערים ונערות בגיל תיכון. העניין הוא שבגיל 18 כל התוכניות האלה נגמרות, הן מיועדות לבני נוער, אבל תופעות הסיכון לא נגמרות בגיל 18. הן ממשיכות הלאה לחיים. אנחנו יודעים שבסופו של דבר עיקר החוסן או הרווחה הנפשית מתחיל מתחושת שייכות למקום מוגן עם גורמים משמעותיים שיודעים להכיל, לתמוך, לגלות את החוזקות שיש לבת ולתת לה עידוד. אנחנו הבנו שלפני שהבנות יוצאות לחיים הן צריכות לחוות בית אוהב ומחבק שנותן כלים. הבית שפתחנו מעניק להם מיטה, ארון, בית, מקום קשוב, אוהב. כל מה שנשמע לנו טריוויאלי אבל לנערות האלה אין. לצעירים יש הרבה מאוד רצונות. הרבה פעמים הם אומרים 'אני רוצה באמת להשתנות, לצאת ממעגל המצוקה, להיות טוב, לעשות טוב ולהתפתח'. מה שחסר להם זה מי שיאמין בהם, ילווה ויתמוך. בתוך הבית אנחנו עושים סדנאות להתנהלות כלכלית נכונה, מיניות, התמכרויות, אבל יותר מהכול הבית הוא מקום מכיל עם מלווים משמעותיים. יש כאן מדריכה שהיא בעצם קרובה אליהם רגשית שמלמדת אותן לכבד ולהתנהל בבית. נחשוב על נערה צעירה שאין לה עורף משפחתי, אף אחד לא יודע איפה היא ישנה, אין לה מקום אחד מסודר שהוא הבית שלה. אם חלילה יקרה לה משהו אף אחד לא ידע על זה. פה יש להן מקום משלהן, מסודר, יפה, מאורגן ונעים. ומקום כזה נותן כלים ועוגן לחיים".

חזיזה מסביר את משמעות המושג "נטולות עורף משפחתי": "הבנות מגיעות מבתים ללא הגנה. יש נערות שמגיעות ממשפחות חרדיות או דתיות שלא הלכו בקו של המשפחה ולכן נפלטו מהבית, יש מקרים אחרים של פגיעות בבית או דברים אחרים. הדבר הכי קשה לילד בסיכון הוא הבדידות, הוא מסתובב בעולם בתחושה שלא אוהבים אותו, הוא לא מאמין שרוצים אותו. הצעיר אומר לעצמו 'עובדה שההורים שלי, שהכי יודעים מי אני, לא אוהבים אותי ומוותרים עליי - אז אין סיכוי שמישהו יאהב אותי כמו שאני'. והוא מנסה כל הזמן להיות מישהו אחר שהוא לא הוא כדי שיאהבו אותו, אבל את מי שהוא באמת הוא חושב שאף אחד לא מקבל. מה שאנחנו עושים אצלנו זה תיקון משמעותי לחוויה הזאת. אנחנו עוזרים לבנות הללו להאמין בעצמן בחזרה ולהעריך את מי שהן, והתוצאות מרגשות".