יותר מסוכן מהפרעות

עם שוך המהומות מבקש הרב יגאל לוינשטיין למסגר מחדש את דיבורי הדו־קיום הערבי-יהודי במדינת ישראל.

עפרה לקס , י"ז בסיון תשפ"א

יותר מסוכן מהפרעות-ערוץ 7
"אף אחד מכל מי שהתראיין בנושא לא גינה את הפרעות".
צילום: פלאש 90

כמעט שבועיים של פרעות שהתקיימו בעכו, ביפו, ברמלה ובלוד ובכבישי הנגב והגליל הותירו אחריהם הרוגים, פצועים ונזק רב ברכוש פרטי ולאומי.

אבל הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם־צבאית בני דוד, חושב שלצד המאבק בפורעים יש להעניק תשומת לב רבה דווקא לערבים שמדברים על דו־קיום, אלה שמושיטים יד לשלום.

"מה עשו בוואדי ערה? שברו עמודי חשמל, רמזורים, סגרו את העורק הראשי לגליל. המלחמה שלהם היא נגד סממני שלטון, נגד המדינה היהודית. אפשר לעשות את זה באופן גס, ששובר והורס. אבל אז היהודים מגנים את זה ונלחמים בזה. מושיטי היד לשלום הם הרבה יותר מתוחכמים, הם יודעים שאי אפשר לנצח את היהודים בכוח, אז הם יוצרים דה־לגיטימציה למפעל הציוני כולו. הדבר הזה נעשה בתחכום רב, וזו הסכנה האמיתית".

הרב יגאל לוינשטיין לא עוסק ביום יום בזירה היהודית-ערבית, אבל השיח התקשורתי על הפרעות בשבועות האחרונים נשמע לו מוכר מדי. "האירוע מוסגר בתוך תפיסת עולם פוסט־מודרנית שבה אני עוסק כל הזמן. זה מה שהביא אותי לעסוק גם בסוגיה הזאת". מסגור, מסביר הרב לוינשטיין, הוא נקודת המוצא שדרכה מתבוננים על מה שהיה ועל החותם שהותירו האירועים. בזה, הוא מרגיש, חובה לעסוק.

"הסכסוך היהודי-ערבי בארץ הוא בן 120 שנה ועוסק בשאלת הקיום. שבנו לארצנו לאחר אלפיים שנה, הצדק ההיסטורי והמוסרי נעשה. הערבים מנסים כבר מאה שנה למנוע מהתהליך הזה להתרחש. אנחנו מצידנו מושיטים יד. במקרה הטוב קיבלנו כתף קרה, במקרה הגרוע קיבלנו מלחמה". על השיח הזה, אומר הרב לוינשטיין, יש קונצנזוס בחברה הישראלית. המאבק הפיזי־היסטורי הזה לא נתון כמעט לוויכוח. "אני לא חושש מהפורעים, כי בשיח הישראלי הפרעות וההתקפות הפיזיות נכנסות מיד לקטגוריית עזה. כשעזה מתרחשת בלוד או בעכו כולם מזדעקים, אפילו העיתונאי בן כספית, כי המסיתים מדברים בשפה פשוטה כמו שמוחמד דף מדבר. גם השמאל שחולק עלינו בהמון דברים רוצה מדינה לעם היהודי, הוא רוצה מקום מקלט".

מאבק בכסות של שיתוף פעולה

הבעיה מתחילה, אומר הרב לוינשטיין, עם הפיכת הסיפור של מדינת ישראל על פניו. זהו שיח שיכול להתקיים ברוגע, בכסות של שיתוף פעולה, שמאחוריו מסתתר הרבה מאוד תחכום. "כל הדבר הזה נעוץ ב'חזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל', מסמך שהוציא הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל לפני 15 שנה. הם ראו שאי אפשר לסלק את היהודים בכוח, אז החליטו ליצור דה־לגיטימציה למפעל הציוני־יהודי. החזון שלהם כולל עקרונות רבים של הפוסטמודרניזם ובעיקר של מדכא ומדוכא, והם השליכו לכאן מהעולם הגדול: כמו שהעולם המערבי דיכא את העולם השלישי, והאמריקנים דיכאו את השחורים וההיספנים, כך היהודים דיכאו את הערבים. הם עושים העתק־הדבק ממאבק השחורים בלבנים בארצות הברית".

הרב לוינשטיין מגולל על קצה המזלג את סיפור האפרו־אמריקנים והלבנים בארצות הברית: "שם בנו את השיטה. הרברט מרקוזה, שהיה מרקסיסט, שכנע את הלבנים שהם עשו עוולות לשחורים, ויש בזה צדק. במשך מאתיים שנה באמת נעשו להם עוולות קשות, אבל מאותו הרגע השחורים שוחררו מכל אחריות והאשימו בכל דבר את הלבנים. לפני כמה שנים ייבאו לפה את השיטה, וזה משותף גם לאנשי השמאל וגם לערבים. השמאל אומר שיש כאן רוב ימני יהודי לאומי, איך מפרקים את זה? הם רוצים מדינת כל אזרחיה. מן הצד השני, גם הערבים רוצים לסלק אותנו. עד היום זה לא עלה לשולחן, אבל כעת, כשהערבים הפכו להיות לשון מאזניים פוליטית והפרעות ניצתו, החזון של ערביי ישראל הפך להיות ממשי".

מה כתוב במסמך המכונן של ערביי ישראל? הנה כמה נקודות: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות־ציוניות באירופה ובמערב, (היא) הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות... (ישראל) המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים".

ומה הדרישות מהמדינה היהודית הזאת? "הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת לאזרחיה הערבים הפלסטינים והיהודים, כך שהיחסים ביניהם יושתתו על זכויות האדם והזכויות האזרחיות המלאות השוות". וגם "ישראל תפסיק לנקוט כל מדיניות ויישום כל תוכנית הנגועה בהעדפת הרוב, ואף תפעל להסיר את כל גילויי העדיפות הלאומית בכל המישורים, ובמיוחד במישור המעשי, המבני, המשפטי והסימבולי".

לדברי הרב לוינשטיין, המרואיינים הערבים שדיברו השבוע באולפני הטלוויזיה בצורה מנומסת אך נחרצת כיוונו בדיוק לשם. "אף אחד מכל מי שהתראיין בנושא לא גינה את הפרעות. הם אומרים אנחנו בעד שוויון, דמוקרטיה, הפסקת הגזענות וקבלת האחר והנרטיב שלו. אם נתרגם את המשפטים האלה לעברית, נבין שהאחר זה החלש, המודר והמדוכא. הוא לא אשם במצבו. הוא קורבן. מי אשם במצבו? מדינת היהודים, המדכאת. ברגע זה קיבלת את הנרטיב שלהם והם הפכו את הקערה על פיה. 120 שנה הם המדוכאים, ולא היהודים. נעשה להם עוול היסטורי. 'שוויון', 'צדק חברתי' ו'קבלת האחר' הן שלוש המילים הכי מסוכנות. כי השוויון הוא שוויון בין נרטיבים. אין יותר צודק ועובדות היסטוריות. כי כל עובדה היסטורית היא נרטיב של המתבונן. מאותו רגע גם השקר הערבי על מה שקרה פה הופך להיות אמת". הרב לוינשטיין ממשיך ומסביר מה מתוחכם בדרישת קבלת האחר: "הרוב הוא גזען מעצם העובדה שהוא רוב, לא משנה מה הוא אומר או עושה, וה'אחר' צודק מעצם זה שהוא החלש. יכול להיות שהוא פושע, אבל אנחנו חייבים לקבל את מה שהוא עושה, מעצם העובדה שהוא המדוכא".

הרב לוינשטיין מוכן להושיט יד לשלום ולחיות במשותף עם הערבים שחיים בקרבנו, אבל יש לו תנאי מקדים אחד: "צריך לשאול בפשטות, אתה מכיר בזה שזו מדינה ציונית ויהודית? אתה מיעוט שמכבד את המדינה ומוסדותיה היהודיים הציוניים ואת העם היהודי ששב לארצו? מכאן, אהלן וסהלן".

השמאל פיתח נקיפות מצפון

הרב לוינשטיין איננו מודאג מהשיח בחברה הערבית. הוא חושש מהשיח הפנימי בחברה הישראלית, שמתחיל להפנים את הטענות. "אם הם מצליחים ליצור אצלנו בפרקליטות, בבתי המשפט ובמשטרה את קבלת האשמה, אז אנחנו אשמים גם בפרעות". ויש לו דוגמה מוחשית: "אלה שנעצרו בעקבות הלינץ' בבת ים הואשמו בפשע על רקע לאומני. זהו פשע חמור מאין כמוהו כי הוא מתרחש על רקע גזעני, הוא מתסיס וגם מקדם את השסע בחברה בין רוב ומיעוט. אבל עצורי הלינץ' ביפו אינם מואשמים בעבירה על רקע לאומני. אלה ערבים שתקפו יהודי. בעולם של חזקים וחלשים החזק תמיד פוגע בחלש על רקע גזעני, אבל לא יכול לקרות ההפך".

מדוע יש רוכשים כה רבים לתיאוריה הזאת בישראל?

"העם שלנו הוא אוהב שלום ורודף שלום וגם הציבור שלנו, הדתי, כשמישהו מושיט יד לשלום אנחנו לא שואלים למה, כמה ואיך ואנחנו נמסים. אבל האמת היא שהאליטה הישראלית חיה את הרעיונות הליברליים עוד קודם ועכשיו היא גם הפנימה את האשמה. חוללנו את כל העוול הזה בעצם חזרתנו לכאן. עצם ההגעה לערים מעורבות היא האשמה, כמו עצם הגעת העם היהודי לארץ ישראל.

"יש אנשים בשמאל שבאמת חושבים שיש בנו אשם גדול במה שקורה לערבים. עמוס עוז נותן באחד מספריו הצדקה לשיבת ציון. מבחינתו זה לא עניין היסטורי או תנ"כי, אלא משל לאונייה שטבעה ושניים ניצלו ממנה. לאחד, הערבי, יש קרש ולשני, היהודי, אין. היהודי מתיישב לערבי על קצה הקרש בעל כורחו, כי הוא צריך להציל את חייו. אז פיקוח נפש דוחה גזל מינימלי. בשנת 48' הערבי רצה לזרוק אותנו, אז התיישבנו יותר טוב. אבל ב־67' התחילה כבר מגמה הפוכה. השמאל שהקים את המדינה התחיל להרגיש נקיפות מצפון גדולות ביותר על גזל לא מוצדק, ומשם התחיל שבר עמוק של האשמה עצמית גם על מה שקורה ביו"ש וגם על מה שקורה בארץ".

כל התקשורת מונחת איפה שאתה אומר. כשהיו אירועים חמים התקשורת דיווחה כל הזמן, אבל כשהשטח קצת נרגע פנו בדיוק לנרטיב הזה.

"השיח הוא לא בינינו ובין הערבים. הוא קודם כול בתוכנו. כל הזמן יש הפנמה של השיח של עמוס עוז ושל הנרטיב שלהם, וזה רק הולך ומחריף כי אסכולת המדכאים והמדוכאים הפכה להיות המיינסטרים של המחשבה הליברלית. עד כה זה היה סטרייטים מול להט"ב, גברים מול נשים, ועכשיו בנושא היהודי-ערבי. השיח הזה הולך ומתפשט כי אנחנו לא מודעים אליו".

"בתוכנו יש רוב יהודי שמרן, ימני, מסורתי־דתי מסיבי שעוד לא הפנים שהוויכוח בין שמאל לימין שינה את פניו. זו לא סוגיה של כן ארץ ישראל השלמה או לא. הסוגיה ההיא, בין שהיא מעשית בין שלא, היא כבר לא האישיו. הסוגיה העומדת על הפרק היא איזו תרבות אנחנו רוצים: של מדכאים ומדוכאים שבה החלש הוא הצודק, או התובנה שמדינת ישראל היא מפעל היסטורי צודק, ששבנו לציון על מנת להביא את המוסר לעולם כולו".

המסקנה של הרב לוינשטיין היא שנקודת הזמן הזאת היא הזדמנות לבירור. "לא באנו לבנות מקלט מדיני, באנו לממש את החזון של העם היהודי. אנחנו צריכים לעלות קומה, להבין מהי שיבת ציון, להבין שהמאבק הפך ממאבק על קיום למאבק על זהות. כל האירוע הזה סובב סביב ירושלים, זו הייתה הסיסמה במאבק הערבי בעכו, ביפו וגם בעזה. התשובה שלנו צריכה להיות אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אלפיים שנה אמרנו את זה, הגענו לארץ והתחלנו להתבלבל. כשדיברנו על ציון - זה היה הקיום. הגיע הזמן לדבר על ירושלים - זה העולם של הזהות".