הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדסצילום: גרשון אלינסון

ספר במדבר עוסק, בין היתר, במנהיגותו של משה רבנו ובאתגרים שעמדו בפני מנהיגותו. לפי הכלל שקבע ספר הזוהר בפרשתנו לכל התורה כולה, סיפורים אלו לא נכתבו כדי לתעד את המאורעות שאירעו בעבר, אלא ללמד יסודות רעיוניים ומעשיים מהותיים ונצחיים.

אתגרי ההנהגה של משה רבנו בספר במדבר מהווים דגם לאתגרים שיעמדו בפני כל הנהגה של עם ישראל, לדורות עולם. במובן הזה אפשר למצוא בספר במדבר לקסיקון לאבות-טיפוס של ביקורת ואופוזיציה על ההנהגה בישראל. בין הערכים בלקסיקון יופיעו, על סדר הא-ב: אהרן ומרים, דתן ואבירם, המקושש, המקלל, המרגלים, המתאווים, המתאוננים, קרח ועדתו...

השבוע נעסוק בשניים מערכי הלקסיקון המופיעים בפרשתנו, שניים שהם כאחד: אלדד ומידד.

הסיפור המופיע בתורה הוא כדלקמן: אחרי שמשה התלונן לפני ה' שהוא מתקשה לשאת לבדו את משא העם, הורה לו ה' לאסוף שבעים זקנים שישאו איתו את עול ההנהגה. משה אסף שבעים איש מזקני העם והעמיד אותם סביבות האהל. ה' ירד בענן, האציל מן הרוח על שבעים הזקנים, "וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ".

בשולי המאורע הזה מסופר על שני חריגים: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". התורה סותמת ואינה מפרשת מדוע נשארו במחנה, מדוע נחה גם עליהם הרוח, מה פשר "והמה בכתובים" ומה היתה נבואתם.

חז"ל משלימים את התמונה: משה בחר ששה נציגים מכל שבט, דהיינו שבעים ושנים איש. מכיון שנדרשו לסנהדרין רק שבעים זקנים, נערכה הגרלה. מרשימת השבעים ושניים שפתקאותיהם נכנסו לקלפי, כלומר, שהיו "בכתובים" – שניים נותרו בחוץ. והם אלדד ומידד.

לפי המדרש, נבואתם היתה: "משה מת ויהושע מכניס". אולם נראה, שגם בלא זאת, בעצם העובדה שהם נשארו במחנה, לא נכללו בין הזקנים הנבחרים ובכל זאת נחה עליהם רוח הנבואה, היתה מעין ביקורת סמויה – או גלויה - על אי הצדק שבהשארתם מחוץ לחבורת ההנהגה.

הנער רץ להודיע למשה שהיה עם הזקנים מחוץ למחנה על המתרחש. התורה מתארת שתי תגובות לידיעה: תגובת יהושע המוצג כ"מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו" היתה: "וַיֹּאמַר, אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם". יהושע חשש לביקורת על מנהיגותו של משה ועל מינוי הזקנים, וביקש לכלוא את שני המתנבאים הביקורתיים. תגובת משה ליהושע היתה: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". אין להבהל מכך שיש עוד נביאים במחנה, אומר משה ליהושע, אדרבה, ירבו כמותם בישראל.

זו בהחלט אינה התגובה השכיחה של משה למבקריו ומתנגדיו. מתוך רשימת הלקסיקון שערכנו לעיל רובם נידונו למיתה, בידי אדם או בידי שמים. אפילו מרים אחותו של משה נידונה לצרעת והסגר, עד שמשה נצרך להתפלל לרפואתה. המקרה של אלדד ומידד הוא המקרה היחיד שבו משה רבנו מעודד את האופוזיציה. ההסבר לכך נמצא בדברי תגובותיו: בעוד שאצל המבקרים האחרים הצביע על כך שהם היו מונעים מאינטרסים זרים, מקנאה או תאווה, הרי ששני אלו פעלו מתוך השראה אלקית-נבואית ורוח ה' נחה עליהם.

לכן, לא זו בלבד שמשה לא סבור שיש לכלאם, אלא אדרבה, יש לעודד את התופעה של השראת רוח ה', כוחה של הנבואה, בכל העם כולו. גם במחיר ביקורת על ההנהגה או האפילו צעת חלופה להנהגה.

מכיון שהסיפור אינו אמור להקרא כאירוע חד-פעמי, אלא כדגם לדורות, יש להבין שלעולם יהיה פער בין מספר האנשים הנבחרים להנהגה לבין מספר הראויים להנהגה. לעולם, לצד "שבעים הזקנים", הנשיאים, השרים, ועד הקהילה, חברי הכנסת, מועצת גדולי התורה, יהיו "אלדד ומידד" – אלו שאינם נופלים בגדולתם מן הנבחרים, שנותרים בחוץ ו"מתנבאים" ברמה שאינה נופלת מזו של הנבחרים, אומרים דברים שאינם ערבים לאזניהם, ואף מערערים על מנהיגותם, דעותיהם והחלטותיהם.

לעולם יהיה קונפליקט כיצד להתייחס אליהם. דמות המשרת הנאמן, המיוצגת בסיפורנו על ידי יהושע, תבקש להשתיק את הקולות האופוזיציוניים הבאים מן החוץ, כדי לא לערער על סדרי ההנהגה והמימסד, ודמות המנהיג הנשגב, תבקש לשמוע את המחשבה המקורית, היצירתית, החדשנית והפתוחה שבחוץ. זו המחשבה שאינה מחויבת למימסד ולמנגנון ההנהגה. לא זו בלבד שהמנהיג מעדיף לשמוע אותם, הוא גם ישמח שירבו כמותם בישראל.

חז"ל אומרים שמעלת נבואתם של אלדד ומידד היתה גבוהה משל שבעים הזקנים. יש אומרים שהם גם זכו להכנס לארץ, שלא כמשה ואהרן ושבעים הזקנים! (סנהדרין יז א). במלים אחרות, חז"ל מקבלים את הגישה של משה רבנו, הגישה המעדיפה את חופש המחשבה והביטוי על פני המשמעת והציות למנהיגות הנבחרת.

מעניין לציין כיצד הבינו חז"ל את דברי יהושע. הם דרשו את המילה "כלאם" לא במובן של כליאה, אלא של כילוי. "הטל עליהן צרכי ציבור והן כלים מאליהן" (שם). דהיינו – ברגע שתטיל עליהם משרה ציבורית, תצרף אותם להנהגה, הם יהפכו לחלק מן המימסד ויחדלו מן הביקורת. או כמו שאומרים בימינו העוברים מן האופוזיציה לממשלה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". לאו דווקא במובן שלילי או ציני. באמת, מי שמחויב באחריות ציבורית וכללית, רואה תמונה מורכבת ורחבה ויותר. לכן הדרישה הטהרנית שלו למיצוי האמת, שהובעה בהיותו באופוזיציה כשלא נשא באחריות מעשית, מתמתנת כשהוא מבין את המחירים של הטהרנות והתביעה לשלמות בנושא מסוים.

אבל משה רבנו לא הסכים גם לטיפול המתון הזה. הוא לא רוצה לחסל את הביקורת על ידי צירוף המבקרים להנהגה. הוא סבור שחשוב שיישארו אנשים בחוץ, מתריעים בשער, שיחרידו את המימסד משלוותו, יערערו על המוסכמות, ויחייבו חשיבה רעננה ומחודשת.

הצורך בקיומם של אלדדים ומידדים קיים לא רק בשדה הפוליטי. הוא נדרש גם בשדה הרוחני, הרעיוני, התרבותי ואפילו הדתי וההלכתי. בעולם הישיבות, בעולם הרבנות, בעולם החסידות, בעולם הספרות והשירה, באקדמיה, בעולם המדע, בכלכלה ובאמנות. אלו הם האנשים שמסמנים את הכיוון לפריצות הדרך הגדולות ולהתקדמות של האנושות, החברה והתרבות בכל אגפיה.

גם מערכת החינוך, ואפילו כל מורה בכיתה, נמצאים לעתים קרובות במתח שבין עמדת יהושע, המבקשת לגונן על המערכת מפני התלמידים החריגים, מעוררי אי-השקט והביקורתיות, לבין עמדת משה רבנו, המבקשת "מי יתן כל עם ה' נביאים". יש לציין שהתורה אינה מבטלת לגמרי את עמדתו של יהושע מכיון שגם הקול שהוא משמיע חשוב, שכן עודף אלדדיזם ומידדיזם יכול לגרום לאנרכיה. אם כל עם ה' יהיו נביאים, אי אפשר יהיה לקיים מדינה וממלכה.

מישהו גם צריך למלא את תפקידו של יהושע, כדברי חז"ל: לסדר את הספסלים של בית המדרש. או במלים אחרות: נחוץ מימסד שיתקין את הכלים ואת המערכות שבתוכם תוכל הרוח הגדולה לפעול. מבלי כלים, לא יהיה היכן לאגור את השמן, הסביר הנביא אלישע לאלמנה העניה, קודם שחולל עבורה את נס השמן.

עלינו לשאת תפילה בכל עת, שנדע לשמור על מסגרות שיאפשרו לשאת בעול ההנהגה של עם מלא עזות שבקדושה שהופכת אותו לעתים לעם-קשה-עורף, אך בה בעת לא נכשל בדיכוי-יתר של רוח ה' המפעמת גם בקרבם של אלו שנותרו בתוך המחנה ולא מוכנים להפוך להיות חלק מן המימסד.