אייסטוק
אייסטוק צילום: אייסטוק

אורסולה לה גווין מזוהה כיום כאחת מסופרות המדע הבדיוני הפמיניסטי הרדיקלי החשובות והמשפיעות ביותר. כיצד זה הפכה לאייקון רדיקלי מי שהייתה, מזה שנים, יריבתן המרה של הפמיניסטיות הרדיקליות? ומדוע, לכתחילה, הייתה דווקא זו שקידמה יותר מכל בשדה המדע-בדיוני את סמל האנדרוגינוס, ליריבתן?  

זהו סיפור של 'הכאה על חטא' 'וחזרה בתשובה', על סופרת ומסאית פוסט-מגדרית שהפכה לגיבורה פמיניסטית (בדיעבד), על התהום (הלא מוארת) שבין פמיניזם רדיקלי לפוסט-מגדריזם, ועל מנגנוני הניכוס התרבותי והשכתוב ההיסטורי של הפמיניזם הרדיקלי. לשון אחר, זהו סיפור על שמאל וחושך.

"ראו: אין שום חלוקה של האנושות למחצית חזקה מול מחצית חלשה, חלוקה בין מגוננים ומוגנים, שליטים  ונכנעים, בעלים ונכסים, פעילים וסבילים. למעשה, עצם הנטייה הזו לחלק את כל הדברים לשניים, שחשיבה האנושית כה רוויה בה,  אפשר שתימצא חלשה מאד בגתן, או שונה בתכלית" (מתוך "צד שמאל של החושך", 1969. אורסולה ק' לה גווין).

פוסט-מגדריזם: ערעור ההבחנות שבין נשים לבין גברים

זהו תמצית תמונת העולם הפוסט-מגדרית של סופרת המדע הבדיוני והפנטזיה לה גווין (Le Guin, 1929-2018) ביחס לתפיסות בינאריות (כאלה המחלקות את העולם לשניים), ובכללן ביחס לחלוקה הבינארית המגדרית של העולם לגברים ולנשים. בהקשר המגדרי מכונה פילוסופיה ופוליטיקה א-בינארית זו 'פוסט-מגדריזם', וחסידיה מבקשים לערער בדרכים מדרכים שונות על ההבחנות המקובלות שבין גברים לבין נשים, ובין זהויות מגדריות ומיניותיות שונות (ובכלל, זה זהויות גבריות וזהויות נשיות), עד כדי תביעה לבטלן כליל.

אין תמה, על כן, שפילוסופיה ופוליטיקה פוסט-מגדריות נמצאות בעימות (ולו פוטנציאלי) הן עם הפמיניזם הליברלי (ככל שנותרו לו 'גייסות' בישראל של 2021), ששואף לקדם שוויון מגדרי וסובלנות ביחס לשונות מגדרית (במסגרת הסדר האזרחותי והתרבותי הקיים), למגר אפליות מגדריות (ממשיות ולא מדומיינות) ולהבטיח זכויותיהן של נשים (כאינדיבידואליות) ושל גברים (כאינדיבידואלים), והן עם הפמיניזם הרדיקלי, שמבקש להחריב עד היסוד את הסדר הפוליטי, התרבותי והמשפחתי העכשווי (המכונה בלשונו 'הפטריארכיה').

'האדם האנדרוגיני' – 'האדם החדש' של האוטופיה הפוסט-מגדרית

'האדם האנדרוגיני', הניחן בתכונות גבריות ונשיות משולבות (מבחינה חברתית, פסיכולוגית וביולוגית), כמו גם בנזילות מיניותית (העדפותיו המיניותיות עמומות או משתנות), מהווה אחת החלופות העתידניות שמקודמות על ידי הפוסט-מגדריסטים למציאות המגדרית בת ימינו. גם בעבור לה גווין שימש 'האדם האנדרוגיני' סמל חיוני ברבים מהטקסטים הספקולטיביים שלה. באמצעותו ביקשה לה גווין להביאנו לכדי ראייה שונה את 'המציאות' (ובכללה זו 'המציאות הפסיכולוגית', של זהות 'עצמנו'), באופן כזה שאולי נשתנה, ולו במקצת. 'האנדרוגינוס' שימש בעבורה הן כמטאפורה רבת עוצמה לשחרור מגדרי והן כאלטרנטיבה ממשית, לעתיד לבוא, לחלוקה המגדרית הבינארית של ההווה.

לה גווין החלה לקדם מהלך זה עוד בשנות השישים, והיא זו שהובילה אותו, בראשיתו, בשדה הספרות המדע בדיונית האמריקאית. במשך למעלה מחמישה עשורים היא אתגרה, הן בכתיבה בדיונית והן בכתיבה עיונית, מבנים מגדריים ומיניותיים (כמו גם צורות משטר פוליטיות והסדרים חברתיים-כלכליים שונים), כשהיא מצליחה לזכות הן בהכרת הממסד המדעי בדיוני והן באהדת ציבור קוראים גדל והולך, עת חדרו ספריה גם לתרבות הפופולרית.

'הגברת הראשונה' של המדע הבדיוני

למעשה, היא הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרסים החשובים ביותר בתחומי המדע הבדיוני והפנטזיה – שישה פרסי נבולה, חמישה פרסי הוגו ושלל פרסים אחרים. תקצר היריעה מלמנות את כל יצירותיה, ואולם חלק מהקוראים מכירים בוודאי את ספריה 'צד שמאל של החושך', 'המנושל', 'העולם כיער' וסדרת הפנטזיה לנוער 'הקוסם מארץ ים'. לה גווין הסופרת אמנם קצרה את פירות כתיבתה כבר לפני כמה עשורים, ואולם פירותיו החוץ-טקסטואליים של המהלך הפוסט-מגדרי שלה מגיעים למלוא בשלותם במציאות העכשווית ממש רק בשנים האחרונות, עת טשטוש הגבולות שבין גברים לבין נשים, ולמעלה מזה – בין זהות נשית לבין זהות גברית, כמו בין זהות הטרוסקסואלית לבין זהות הומוסקסואלית, הופכים להיות ללגיטימיים בשדות חברתיים שונים. טיבם והשתמעויותיהם הדרמטיות של פירות אלה - ראוי שידונו בסיפור אחר.

 

התנגדות שמרנית לנרמולו של סמל האנדרוגינוס

הגם 'שפוסט-מגדריזם' נהנה מתמיכה אינטלקטואלית ותרבותית כיום, הרי שלכתחילה עורר קו פוסט-מגדרי זה של לה גווין התנגדות עזה. בשרטטה 'עולמות אפשריים' נטולי מגדר מובחן, כאלה בהם חלוקת התפקידים החברתית, הפסיכולוגית, המיניותית והפוליטית שבין שני המינים, מטשטשת, לפעמים עד לבלי היכר, היא עוררה התנגדויות מסוגים שונים. היא העלתה את חמתם של חוגים שמרניים (המזהים בגברים ובנשים מהויות מובחנות ונבדלות), שהתקשו לעכל מציאות אלטרנטיבית בה האדם הנורמטיבי הינו דווקא האנדרוגינוס. הללו זיהו נכונה בכתביה, ובפרט בסמל האנדרוגינוס, 'טקסט פוליטי', שחותר תחת הערכים התרבותיים היקרים להם, ביכולתו לקדם פירוק של זהויות מוכרות ברמות הפרט, המשפחה, הקהילה והמדינה.    

התנגדות פמיניסטית רדיקלית: 'פמיניזם לגברים'                   

בה במידה היא העלתה את חמתם של חוגים פמיניסטיים רדיקליים (המזהים גם הם בגברים ובנשים מהויות ביולוגיות מובחנות ונבדלות), שממש באותן שנים יצרו את 'תיאוריית הפטריארכיה' הסקסיסטית-מיזאנדרית ('שונאת הגברים') כחלק ממאמציהם לעיצוב תודעה חברתית של 'מלחמת מינים' ושל 'דיכוי נצחי' בקרב נשים אמריקאיות משכילות. מעטים כיום יודעים שהאג'נדה הפוסט-מגדרית של לה גווין הייתה לצנינים בעבור הפמיניסטיות הרדיקליות שהחלו להשתמש גם הן בשדה הספרותי של המדע הבדיוני ככלי פוליטי נוח לחינוך ולחִברות של דור חדש. סדרת ספרים בדיוניים רדיקליים הורו לדור זה לראות בגברים (באשר הם) סמל 'למדכאים האולטימטיביים' ובנשים (באשר הן) סמל 'למדוכאות הנצחיות'. 'הפתרון' שהוצע היה 'מהפכה כוללת' שבמסגרתה עתידות הנשים 'לשחרר עצמן מעולה של הפטריארכיה', וזאת באמצעות חיסול 'מוסדות הדיכוי' המזוהים איתה, אחד לאחד: המדינה, הצבא, המשפט, המדע, החינוך, השפה, המשפחה, ההטרוסקסואליות והגברים. הטקסט המכונן בהקשר זה היה 'האדם הנקבי' (1975) של פרופ' ג'והאנה ראס (Russ). מבט בינארי ומהותני זה לא הותיר מקום לגוונים - על כל מין לדעת את מקומו ועל כל סופרת שמעזה להרהר בכפירהעל הקתכיזם המהפכני – ליישר קו עם 'פלורליזם של דעה אחת' זה.  

'פמיניסטית לגברים'

מנקודת הראות של הפמיניזם הרדיקלי, היו 'חטאיה' של לה גווין רבים: רבים מידי מגיבוריה היו עדיין גברים (או בעלי יסוד מובחן של זהות גברית), שימושה במין הדקדוקי הזכרי להוראה גנרית ומיאונה המפורש להפוך את השפה האנגלית לשפה א-מגדרית ("לשחק עם השפה האנגלית ולהרוס אותה כדי כך", לדבריה), טיפוחה ברבים מספריה מערכות של נישואין או, לכל הפחות, של זוגיות ממוסדת, וסירובה להעמיד את השורש של 'כל חוליי העולם' על אי צדק מגדרי שמקורו 'בפטריארכיה'. כך, הגם שלחלק מהקוראים, עשויים להתפרש עמדתה וסיפוריה של לה גווין 'כפמיניסטים (רדיקלים)' ו'כפרוגרסיביים', הרי שלא כך הם התפרשו בעיני מבקריה החריפים במשך כמה עשורים. אדרבא, הללו הוקיעו אותה דווקא 'כמיזוגנית', 'כאנטי-פמיניסטית' או, למצער, כ'פמיניסטית לגברים'.

'האנדרוגינוס כמיזוגניה בתחפושת'

אפילו התיאוריה האנדרוגינית של לה גווין הותקפה על ידי פמיניסטיות רדיקליות מובילות. הללו מצאו גם בסמל 'האדם האנדרוגיני' ראיה נוספת 'למיזוגניה' ('שנאת נשים') סמויה. 'האנדרוגיניה' זוהתה על ידן 'כאידיאל גברי' בבסיסו, שאינו מתאים למאבק 'בפטריארכיה' ולשחרור אמיתי 'מכבליה'. לדידן, האנשים האנדרוגינים שאכלסו את הספרות הפוסט-מגדרית המנצה היו, למעשה, 'גברים שעברו נישוי' (פמיניזציה בלעז), ובלשון גסה יותר 'גברים בתחפושת'! חלקן אף פירשו את הזהות האנדרוגינית כזהות מגדרית מיזוגנית. פרופ' מרי דיילי, התיאולוגית הפמיניסטית-רדיקלית הנודעת, אף כינתה את 'האנדרוגיניות' בשם 'שיקוץ סמנטי' (כשהיא מזהה בו מנגנון רטורי-לשוני נוסף של 'הפטריארכיה', באמצעותו 'מולכת תודעתן של נשים שולל'). החיבור האנדרוגיני (הלשוני והפוליטי) שבין יסוד גברי ליסוד נשי (בזהות אחת) החריד את הפמיניסטיות הרדיקליות, שטענו באופן זה או אחר, שכל חיבור שכזה, דינו להשאיר את היסוד הגברי נעלה על זה הנשי. הנה כי כן, לא זו בלבד שהאידאולוגיה הפמיניסטית רדיקלית אינה אמפטית 'לקיום האנדרוגיני', אלא שהיה בה מלכתחילה קול מרכזי אנדרוגינופובי ('חרדה מאנדרוגינוסים'), בנוסף לקול האנדרופובי ('חרדה מגברים').

עימותים מתוקשרים

אל מול אלו התבלטה לה גווין בחריגותה. היא לא נותרה חייבת להתקפות עליה ולניסיונות הצנזורה שניסו להטיל (גם) עליה הפמיניסטיות הרדיקליות. עימותים אלו עלו פעמים לטונים צורמים. כך למשל, בכנס אקדמי שהתקיים ב-1975 היא התעמתה עם פרופ' ג'והאנה ראס. ראס האשימה את לה גווין שהיא נמנעת 'מכתיבה נשית אמיתית'. לה גווין השיבה לה 'שהגיעה העת להפסיק ולקונן על הדברים הרעים שגברים עשו לנשים בהיסטוריה'. ובאשר לכתיבתה, טענה לה גווין באירוניה, שהיא חשבה שכאשר משתחררים 'מהפטריארכיה' – 'הרעיון הוא לא רק להשתחרר מהחובה שלא לכתוב כמו אישה, אלא גם מהחובה לכתוב כמו אישה'! להבדיל, מלה גווין, ראס ביטאה בכתיבתה נאמנה את העמדות המיזאנדריות של הפמיניזם הרדיקלי:  פלגנות מגדרית, עליונות נשית מהותנית-ביולוגיסטית ואף אלימות ג'נוסידלית כנגד גברים ובנים. באופן פרדוקסלי, החברות הנשיות 'שוחרות השלום' 'ונטולות האלימות' התבססו בספריה על הפעלת אלימות רצחנית כנגד כלל אוכלוסיית הגברים (בשם 'השלום', כמובן). לא היה דבר רחוק יותר מעמדותיה הפוסט-מגדריות של לה גווין באותן שנים מעמדות הפמיניזם הרדיקלי.

לה גווין – 'יותר רדיקלית מהרדיקליות' (וגם 'פחות')

בכתיבתה לא זו בלבד שלא עימתה שתי קטגוריות מגדריות במאבק נצחי נוסח הפמיניסטיות הרדיקליות, אלא שהיא דווקא ביקשה 'לשחק' עם הבינאריות של קטגוריות המגדר, לפרקן, לטשטשן ולהציע עולמות מגדריים אלטרנטיביים לזה המוכר לנו. באופן מעניין, נמצאת כך לה גווין בו-זמנית גם 'יותר רדיקלית' מהסופרות והמבקרות הרדיקליות של תקופתה וגם 'פחות רדיקלית' מהן: 'יותר רדיקלית' משום ניסיונותיה לפרק לחלוטין את הזהויות המגדריות ואת חלוקת העבודה החברתית-מגדרית, כפי שהללו מוכרות לנו. 'פחות רדיקלית' משום דחייתה את תיאוריית 'הפטריארכיה' (על הנחותיה הסקסיסטיות ביחס לגברים, תהא העדפתם המינית אשר תהא) ועימה את הפרוייקט הפוליטי המהפכני של הפמיניזם הרדיקלי.

'מזל טוב – המלך בהיריון'

תמונת עולם אנדרוגינית זו התגלמה בספרה עטור הפרסים 'צד שמאל של החושך' (1969), שכבר בעבורו זכתה לה גווין לתהילת עולם כסופרת החשובה והמשפיעה ביותר על כינונו של עולם (לכתחילה בדיוני) פוסט-מגדרי, עולם שבו, לא ניתן (ואף אסור) לנהוג באנשים כאילו הם משתייכים בהכרח לאחד משני המינים (זכרים או נקבות), ולהציבם כדי כך לתפקידים 'גבריים' או 'נשיים' בהתאמה. לא רק 'המלך בהיריון' בגתן (שמו של הכוכב הבדיוני בו מתרחשת עיקר העלילה). כלל הגתניאנים יכולים להכנס להיריון. היות שעקרונית כל תושב של גתן יכול לעשות כן, הרי שאין קבוצה מובחנת באוכלוסייה 'שכבולה בכבלי ההיריון, הלידה והטורח שבגידול ילדים' (וזאת, בניגוד למציאות המגדרית בת ימינו 'הכובלת' נשים לעבודות אלו, ולפיכך מרחיקה אותן ממוקדי כוח חברתיים ופוליטיים, לשיטת הפוסט-מגדריזם). הנה דוגמא לאופן בו היעדרו של מגדר יציב בגתן פותר שם את הבעיה המבנית של 'אי שוויון מגדרי'.

מפוסט-מגדריזם לתרבות הטרנס

קריאת  תיגר זו על 'הטבע המגדרי' האנושי הייתה אך אחת מיני סדרה של 'ניסויי מחשבה' (מונח בו השתמשה בכתביה העיוניים) שבאמצעותם ביקשה לקדם דרכי חשיבה וקיום אלטרנטיביות למין האנושי. ראיות להצלחתו של 'ניסוי המחשבה' הפוסט-מגדרי הזה ניכרות כיום במציאות החברתית, התרבותית והפסיכולוגית החוץ-בדיוניות. זרם מרכזי של הפוליטיקה והתרבות העכשווית מקדם סוציולוגיה, פסיכולוגיה ואף פיסיולוגיה אנדרוגיניות (הטרנסג'נדריות כתופעה תרבותית, צמיחתן של זהויות מגדריות מגוונות ופיתוחים טכנולוגיים שתכליתם לאפשר היריון ולידה ללא תלות בגוף הביולוגי האנושי  - הם מופעים פרטיים שנובעים מהאידאולוגיה הפוסט-מגדרית). במובן זה, המין האנושי (בינתיים, חלק ממנו) אכן משתנה. בין אם נכיר בכך, בין אם לאו, בין אם תאהבו זאת, בין אם לאו – נראה 'שניסוי המחשבה' של לה גווין עשוי 'להצליח'.

מה קרה לאורסולה לה גווין?!

ואולם, 'משהו קרה'. בעוד 'שהניסויים המחשבתיים' הפוסט-מגדריים הללו הלכו וקרמו עור וגידים במציאות, לה גווין עצמה עברה שינוי. כסופרת של מדע בדיוני היא נותרה נטועה בתמונת העולם הפוסט-מגדרית, ואולם בראיונות עימה, בכתיבה העיונית ובביקורת הפרשנית את הטקסטים הבדיוניים שלה היא החלה לבטא, בהדרגה, עמדות פמיניסטיות-רדיקליות, עד כדי כך שבשנותיה האחרונות הפכה לה גווין המבקרת לפמיניסטית-רדיקלית, לפחות מן השפה ולחוץ.

ניצנים ראשונים של תהליך ההמרה 

ב-1976 התפרסמה "אאורורה" (Aurora), אנתולוגיה מדע בדיונית פמיניסטית ראשונה ובה מבחר סיפורים משל גדולות הסופרות הרדיקליות של התקופה (כדוגמת ג'והאנה ראס, אליס שלדון ומארג' פירסי). גם לה גווין פרסמה בה מאמר עיוני. חריג בתכניו. במאמר שכותרו 'האם מגדר הוא חיוני?' (Is gender necessary?), היא מתייחסת לפרץ הפמיניסטי המהפכני של שנות סוף השישים-תחילת השבעים, ומיד בפתיח ישנה קביעה אפולוגטית משונה ומביכה (לנוכח עמדותיה הידועות, מורכבות ספריה ולנוכח תוכנו המהותי של המאמר עצמו), שבה היא מעידה על עצמה: "איני יכולה להעלות על הדעת, כיצד את יכולה להיות 'אישה חושבת' ולא להיות פמיניסטית..."

("I didn't see how you could be a thinking woman and not be a feminist…")

מיד לאחר שהיא משלמת מס שפתיים זהותני זה, היא עוברת לפרש את ספרה (צד שמאל של החושך) במבט רטרוספקטיבי (המאמר התפרסם 7 שנים לאחר הספר עטור הפרסים), ובפירוש לספר היא טורחת להדגיש מפורשות שהנושא האמיתי של הספר אינו פמיניזם ואפילו אינו מגדר!

"…The fact is that the real subject of the book is not feminism or sex or gender or anything of the sort; As far as I can see, it is a book about betrayal and fidelity".

מדוע נהגה לה גווין כפי שנהגה? הצרימה בין קביעתה הפשטנית והלא הולמת (בפרט את התחכום הניכר בספריה) שבפתיח לתוכנו הפרשני של המאמר עזה מידי. ייתכן וההקשר (אנתולוגיה ראשונה, כאמור, שיתר החברות בה נמנו על המחנה הפמיניסטי הרדיקלי) חייבה לנהוג כך, וייתכן שכבר עז החלה לעבור רדיקליזציה אמיתית (בלא כפייה ולא רציה חברתית), שתבוא לידי ביטוי באופן מוחצן ומפורש בשנותיה המאוחרות.

פרשנות מכובסת והתנצלות פומבית

ב-1988 היא פרסמה הרחבה ותיקונים למאמר (Is gender necessary – redux). במאמר מתוקן זה לה גווין כבר עושה מהלך דרמטי הרבה יותר. כעת, היא מתנצלת על מאמרה משנת 1976, כשהיא טוענת שבשנות השבעים היא עדיין הרגישה 'הגנתית' (כך במקור!) עת הייתה עוינת לטענות של מבקרותיה הפמיניסטיות הרדיקליות. היא אף מסבירה שלפנים היא לא סברה 'שבעיות של מגדר' היו חלק מעניינה או מהסוגיות המרכזיות של הספר. היא אף מתוודה מפורשות, חוזרת בה מהאופן בו המשיגה את ספרה שלה, ומרחיקה עד כדי כך 'בהכאה על חטא' זו, כשהיא מכנה את מיאונה הקודם להכיר במרכזיותו של העניין הפמיניסטי והמגדרי בספר – 'פטפוטים ריקים'! (רמז למה לכך שלתהליך ההמרה האידיאולוגי שהחלה לעבור נלוו גם לחצים חיצוניים ניתן לראות במשפט שמגיע מיד לאחר מכן בו היא אומרת באופן מפורש שקביעה אומללה זו שלה ' פתחה קן שרצים', שמאז היא מנסה לסותמו...

"'The fact is that the real subject of the book is… '. This is bluster. I had opened a can of worms and was trying hard to shut it…".

'בצד שמאל של החושך' שאלה לה גווין שאלות, כדוגמת מה אם בכלל (פרט לפיזיולוגיה) מבחין בין גברים לבין נשים?! אך כדרכה (בבדיון) לא סיפקה תשובות. במאמר של 1988 היא כבר כותבת שלבטח 'תוצאות הניסוי' היו שונות אם הייתה כותבת אותו בשנה זו (ולא ב-1969). ב-1976 לה גווין תיארה כוכב-לכת מאוכלס באנדרוגינים הרמוניים, כוכב-לכת נטול מלחמות, בלי מעמדות ובלי אונס (של העולם), שיש בו איזון בין 'עקרון נשי' אנרכי ומעגלי לבין 'עקרון גברי' לינארי ולוגי. ב-1988 היא כבר משמיעה 'זמירות אחרות' בכתיבתה העיונית:  'גברים עושים מלחמות ושלום' (כלומר, הם מנהלים את 'הפוליטיקה'), ואילו לנשים מוקצית 'המשפחה'.  ב-1976 תיארה כמקור השראה בעבורה לחברת גתן הבדיונית את  "החברה הסינית הקדומה". ב-1988 היא התנצלה גם על כך, וטענה שלא 'החברה הסינית הקדומה' שימשה לה להשראה, אלא "פילוסופיית הטאו". ומדוע?  משום הפרקטיקות המיזוגניות (כדוגמת מכירת כלות או קשירת רגליים). הנה כי כן, לה גווין המבקרת מאמצת את השפה ועולם המושגים של הפמיניזם הרדיקלי.

על הפוליטיקה של שפה ומגדר  

ב-1976 סירבה לה גווין להמציא שפה מגדרית 'לא-בינארית' כשהיא מתעקשת אל מול מבקרותיה לשמר את כינויי-הגוף המקובלים בשפה האנגלית לסימון מגדר. לה גווין הבינה ששפה לא חייבת להבהיר דקדוקית שהיא מתכוונת לשני המינים על מנת להתכוון לשני המינים, ושמין דקדוקי (grammatical gender) ומין בהוראת זוויג (sex) אינם קשורים בהכרח זה לזה. מאמצי הפמיניזם הרדיקלי לערער את הסדר החברתי הקיים באמצעות מניפולציות לשוניות וקידום אג'נדה לשונית א-מגדרית לא היו לרוחה. וכך כתבה בתגובה להאשמות כנגדה:  

"This rises in part from the choice of pronoun. I call Gethenians 'he' because I utterly refuse to mangle English by inventing a pronoun for 'he/she'…'He' is the generic pronoun, damn it, in English!"

ב-1988 היא כבר כותבת שהיא עדיין לא אוהבת כינויי-גוף מומצאים, אלא שהיא עוד פחות אוהבת את אלה המתקראים "גנרים" (כדוגמת he/his/him), אותם 'כינויים גנרים' כביכול המשמשים להדרת נשים מהשיח! כינויים שהינם המצאה של בלשנים גברים! וכך, כבר ב-1985 עלה מחזה המבוסס על ספרה זה, שבו נעשה שימוש בכינויי-גוף מומצאים.

"בריוני הלשון"

באחרית-הדבר שהתווספה לספרה ב-1994, כתבה לה גווין "האמנתי (כשכתבתי את הספר ב-1967) אז שכינוי הגוף הזכרי באנגלית [he] הוא גנרי במלוא מובן המילה, שהוא חובק מושאים זכרים ונקבות כאחד. הייתה זו אמונה נעימה ונוחה...ומה שמצער עוד יותר, היא אומצה כאחד משלושים ותשעה העיקרים של האנטי-פמיניזם". והיא מטעימה: " 'הוא' פירושו מה שהוא אומר, לא יותר, ולמרבה הצער לא פחות!". את אלו המבקשים לשמר את המבנים הדקדוקיים הלשוניים של האנגלית הסטנדרטית היא מכנה כעת 'בריוני הלשון', בהוסיפה "שמרנות היא עניין נאה ונחוץ, אבל יבבנות ריאקציונית היא עניין טרחני, ולעתים קרובות מידי, גם צבוע".

לה גווין כאייקון פמיניסטי רדיקלי

תהליך ההמרה של לה גווין לא עבר ללא תגמול. תקשורת השמאל הפרוגרסיבי מטפחת בשנים האחרונות את לה גווין 'הפמיניסטית (הרדיקלית)' ואף 'הפרוגרסיבית'. הייצוג האיקוני של ספריה חשוב מן העמימות הפוליטית המאפיינת אותם ומן העובדה שאינם טקסטים מוסרניים המורים דרך פעולה 'צודקת' לנקוט בה. גם בישראל נכתב עליה (בעיקר לאחר מותה) בהקשרים שונים "שהייתה פמיניסטית ואנרכיסטית פורצת דרך", ואפילו בתרגום לעברית של 'צד שמאל של החושך' נאמר עליו (בפתח הדבר) כך: ""מעל ומעבר לכל הדברים האלה עומדת  הסוגייה הפמיניסטית". קשה יהיה להאשים את אלו המפרשים כיום את ספריה תחת סיסמאות כדוגמת 'הפמיניזם הרדיקלי שאנו זקוקות לו כיום', 'אנטי קפיטליזם ואנטי לאומנות', וכמובן 'מאבק פרוגרסיבי צודק (איך לא?!) למען הצדק', כשלמעשה לה גווין עצמה טרחה בשנותיה המאוחרות לטפח תדמית 'ערכית' זו. וכך, בדומה לסופרת מפורסמת אחרת (מרגרט אטווד, כותבת 'סיפורה של שפחה'), הפכו גם אורסולה לה גווין וספריה למותג בשירות המהפכה הפרוגרסיבית. העובדות הבדיוניות שבספריהן (והתשתית הרעיונית שבבסיסן) אינן חשובות כל עוד ניתן ליחצן באמצעות שמות של סופרות אלו וספריהן הפופולריים את השמאל הפרוגרסיבי, הפמיניסטי-רדיקלי, האנטי-קפיטליסטי והאנטי-לאומני.

סוף דבר – 'האינקוויזיציה (הפרוגרסיבית) החדשה'

באופן אירוני, דווקא הסופרת הפוסט-מגדרית, שתרמה כה רבות לייתכנות אופני קיום מגדריים ומיניותיים אלטרנטיביים, הותקפה ממושכות על ידי פמיניסטיות רדיקליות, שאף לא בחלו מלהאשימה ב'מיזוגניה' ו'בהומופוביה'. בחירתה של לה גווין לסגור 'קן שרצים' זה (כפי שכינתה את ההתקפות עליה ב-1988) על ידי אימוץ סיסמאות הפמיניזם הרדיקלי אינה מתמיהה. רבות ורבים נהגו מאז כמותה, כשהם מְרַצים בכך את 'תרבות האינקוויזיציה (הפרוגרסיבית) החדשה': תרבות של שיימינג (ביוש), שיסוי חברתי ותקשורתי, שימוש בנתונים שקריים, בהתקפות 'אד-הומינם', ובקריאות 'לביטול' יצירות אמנות ותרבות, של אלו המסומנים 'כאויביה'. וזאת, גם אם הללו היו בשר מבשרה או שהעלו תרומה גדולה וממשית לערכים שאותם, כביכול, מתיימרת לקדם אותה תרבות פרוגרסיבית.

הצד האפל של האור (השמאל הפרוגרסיבי)

הרדיקליזציה של לה גווין הסתיימה לה בנקישה. והרי לנו 'מעשה בשתי לה גווין'. באופן פרדוקסלי, ככל שתרבות המערב השתנתה, קלטה ואימצה אל חיקה את הרעיונות שניסחה לה גווין הסופרת בסיפוריה הפוסט-מגדריים, נתנה להללו לה גווין המבקרת פרשנות פוליטית יותר ויותר מצמצמת, תוך שהיא מאמצת רטוריקה פרוגרסיבית חלולה נוסח 'מאבק למען הצדק', ובפרט למען 'הצדק המגדרי'. וזאת בניגוד גמור לעולמות הבדיוניים העשירים והבלתי כריעים (דילמטיים) אותם עיצבה, עולמות בהם שאלת הצדק לא עולה בהם כשלעצמה (ובוודאי שאינה מוכרעת בהם). סיפורה האישי של לה גווין מדגים כיצד הדיסוננס בין הקודים הפמיניסטיים רדיקליים שהיא ספגה בתרבות המערב העכשווית לבין מה שהיא הייתה פעם היה גדול מידי.

את הפער הזה היא ניסתה לתקן. תוצאתו 'חזרתה בתשובה'. וזאת על-ידי פירושים 'תקינים-פוליטית', מחודשים 'ורשמיים' של ספריה שלה ובאמצעות ראיונות מתוקשרים בהם היא שיכפלה את הקלישאות של הפמיניזם הרדיקלי. במשך שנים, הואשמה לה גווין על ידי מבקרותיה שהפילוסופיה הפוסט-מגדרית שלה היא, לכל היותר 'פמיניזם לגברים', היות שבכתיבתה בערה האמונה "שהדואליזם (ובכלל זה, המגדרי) משמיד אותנו". וראו מה קרה לה. הגאולה של לה גווין הובילה אותה 'לצד האפל של האור' הפרוגרסיבי. למזלנו, ספריה שופעי הרעיונות, שהפכו 'לנכסי צאן ברזל' תרבותיים, נותרו להם בעבורנו, מאחור.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו