אנדור
אנדור צילום: כריכת הספר

איש החינוך וסופר הילדים עמנואל בן סבו ממשיך את מפעלו התיעודי-חינוכי להוצאתם לאור של סיפורי ניצולי שואה לילדים. בימים האחרונים הוא הוציא לאור את הספר 'אנדור' המגולל את סיפורו של אהרון, כיום בן 91, המתאר את היום בו נגזזו פיאותיו ונלקחו ממנו סממנים יהודיים נוספים להצלתו מהחיילים הגרמנים והיום בו שמע את החיילים יורים באביו למוות.

על האופן בו ניתן ונכון להנגיש סיפורים קשים שכאלה עבור ילדים שוחחנו עם בן סבו המגולל בקצרה את סיפורו של אהרון: "מאחר והיה לו מראה הונגרי, ברגעי השיא שבהם אביו גזז את פאותיו הוא הלביש אותו בבגדים הונגריים ואמר לו שמעכשיו הוא אנדור ולא אהרון".

על האופן בו התוודע לסיפורו של אהרון, אותו הוא מכיר מזה עשרות שנים, דווקא כעת, מספר בן סבו: "אני מכיר את אהרון מבית הכנסת הגדול בעפולה במשך שלושים שנה ובכל פעם שביקשתי שיספר לי מה היה שם הוא לחץ לי את היד, זלגו עיניו דמעות והוא לא סיפר. אשתו שנפטרה לפני כחצי שנה לא ידעה עד יום מותה את הסיפור של אהרון. החלטתי לעשות מעשה ולנסות בפעם האחרונה. אמרתי לו אחרי הבדלה באחת השבתות שאני מגיע אליו ורוצה להביא לו ספר. הוא הסכים. הבאתי לו את הספר על בר המצווה של מוישל'ה (ספר ילדים נוסף שכתב בן סבו על ימי השואה), הוא דפדף בספר וסגר אותו. הוא התחיל לדבר וראיתי עת רצון, שאלתי מה היה שם. הוא שאל אם יש לי זמן, אמרתי שכן והוא התחיל לספר. ישבנו שלוש וחצי שעות של דמעות שבהן הוא סיפר את הסיפור שלו".

בן סבו מדגיש את החשיבות של היצירה בת דורנו על ידי מי שיכול לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון ולהנגיש אותם לדור הצעיר. עם זאת, מאחר והסיפור מתאר את שלוש השנים בהן אנדור-אהרון היה מתגנב בלילות על מנת לגנוב אוכל למשפחתו ולשלוש משפחות נוספות שהסתתרו במרתף, פנה לרבנים הראשיים ולרב ישראל מאיר לאו על מנת להיוועץ בשאלה כיצד נכון להנגיש את השאלה המוסרית שבגניבה במקרה כזה. תשובת הרבנים הייתה שמאחר ומדובר במציאות של פיקוח נפש הרי שעל אף הקושי הגדול נכון לספר על כך, אך לציין גם את הייחודיות הקשה של המציאות בה התרחשו האירועים.

"הסיפור מתחיל עם אהרון סבא סוכריות", מציין בן סבו ומספר: "שאלתי את אהרון מה הסיפור שבכל ליל שבת שורה ארוכה של ילדים מחכים לקבל ממנו סוכריה, והוא סיפר שהפעם הראשונה שהוא ראה סוכריה הייתה בגיל 15 כשהגיע לארץ. הוא לא ידע מה זה הדבר הזה שמגישים לו והבטיח לעצמו שלא יהיה ילד שלא יטעם סוכריה".

היעד שאותו מציב בן סבו לעצמו הוא לעורר שאלות ושיח בין ילדים להורים סביב הימים האפלים ההם, "יש הרבה סוכריות ורגעי עצב בספר הזה", הוא אומר. "המילה החוזרת על עצמה בספר היא 'משביר. הוא היה משביר, ילד בן עשר שאיבד את אביו, ומשפחתו עוד משפחות היו במרתף ובכל לילה הוא הביא להם אוכל בצמא וברעב מתוך שהוא חדור באמונה שהקב"ה שומר עליו מלמעלה, ולא רק אביו".

וכיצד מגיבים ההורים? האם הם מתחברים לסיפור ובוחרים לרכוש לילדיהם דווקא ספרים שכאלה, או אולי מעדיפים ספרי ילדים קלילים, מחוייכים ומחורזים הרבה יותר? "זו דילמה אמתית שקיימת. ישנם הורים שמעדיפים לספר לילדים על פילון שהלך לישון וזה בסדר, אבל מצד שני יש הורים שרוצים לחזק את יסודות העיצוב של הזהות היהודית. 300 עותקים נמכרו עוד לפני שהספר יצא לאור. כלומר שיש לזה קהל קוראים פוטנציאלי. אני מאמין שספר יכול לעסוק גם בפילים ואריות וגם בבני אדם. לאלה ולאלה יש תרומה".

עד כה כתב בן סבו 69 ספרי ילדים ועל הספרים המלווים את אירועי השואה והמלחמה הוא אומר: "אלה לא ספרים שמצריכים טישו, אלא ספרים מעוררים מחשבה ודיבור. לפני שלושה שבועות הגיעו אליי הורים וילד לפני בר מצווה שרצו לדבר איתי על בר המצווה של סבא מוישל'ה. אפשר לראות שיש אוכלוסיה שרואה בספרים הללו תחנה מעניינת בחייהם".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו