קדושת כתר

למרות שהפכתי בלי להתכוון לדוברת הלאומית לכיסוי ראש מלא, יש לי וידוי: גם לי עדיין יש מחשבות והתמודדויות מול המראה. היום אני מבינה שכדי להיות שמחה בכתר שיש לנו על הראש יש יותר מדרך אחת לעשות את רצון ה'

איה קרמרמן , כ"ד בסיון תשפ"א

קדושת כתר-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

"את לא מכירה אותי, אבל אני מכירה אותך. אני כבר עשר דקות שואלת את עצמי אם לגשת או לא, אבל אני חייבת לדבר איתך. חשוב לי שתדעי שבזכותך שמתי כיסוי ראש. הייתי הולכת עם פאה, ואז ראיתי פוסט שהעלית באינסטגרם. פעם היה לי אינסטגרם, ברוך השם כבר לא. את רואה? אני עם טלפון כשר. אבל אז, כשהיה לי, עקבתי אחרייך. העלית תמונה שלך כששלחת את הבן שלך לישיבה. גרמת לי לחשוב לאיזו ישיבה אני רוצה שהבן שלי ילך ואיך, אם ככה, אני אמורה להיראות? כל כך ריגשת אותי עם התמונה הזאת שהחלטתי שמאותו רגע אני עם כיסוי ראש. בכלל, אני נשואה לבעל תשובה שאף פעם לא הבין את הקטע הזה של הפאה, אז על הדרך גם עשית שלום בית. לא שהוא לחץ עליי להחליף, אבל הוא מעדיף כיסוי ראש. אז תודה לך".

המונולוג הזה תפס אותי ממש לא מוכנה בתור לסופר. כולי מצ'וקמקת עם ספק שמלה ספק פיג'מה, ספק חיתול טטרה ספק כיסוי ראש. הכי לא פרזנטורית לאיזשהו קידוש השם, אבל זה מה יש. האמת היא שמונולוגים כאלה תמיד חונקים אותי. גם ממבוכה וגם מהתרגשות. בעיקר מהתרגשות, כי כשניגשים לומר לי שהצלחתי להיות שליחה ולומר משהו שאשכרה הזיז למישהו, זה כמו ליטוף מחזק ממנו יתברך.

געגוע לשיער ברוח

פתחנו בשיחה, אני והאישה עם כיסוי הראש. כולה באורות. כיף לה. היא מרגישה שהיא מובילה אחת-אפס על היצר. צודקת. השיחה המתוקה הזאת תקועה לי בראש כבר שבועיים. יש דברים שאני מרגישה שהחמצתי, שהייתי צריכה להגיד ולא אמרתי. את אומרת שאני ההשראה שלך? אז תדעי הכול, את הטוב ואת הרע, את ההודיה ואת הקשיים. את האמת לאמיתה, זו שלא הבחנת בה בתמונה.

אני צריכה להתנצל בפנייך. אני חוששת שאולי החלשתי אותך חלילה, זו לא הייתה כוונתי. הבלבולים והניסיונות העכשוויים שלי, שממש לא קשורים אלייך, דיברו מגרוני. אמרת שאת שמחה שהצלחת להתגבר ולקשור מטפחת ככיסוי ראש. עניתי שגם נשים שמכסות את ראשן בפאה הן לא פחות גיבורות בעיניי. בתום השיחה הבנת למה אני מתכוונת, ככה לפחות חשבתי. אבל מנקר בי החשש שלא. את מבינה? פעם הייתי יותר פנאטית. פעם הייתי יותר נחרצת. אני לא יודעת אם התשובה שלי היא שהתבגרה. אולי זו אני, שבאופן כללי רואה יותר אפור ופחות שחור ולבן. אולי זה בכלל תכלת שאני רואה, או ורוד. יש אלף צבעים בין שחור ללבן. היום אני רואה אותם, בבהירות רבה יותר מפעם.

למה אני מתחילה בזה? כי פעם הייתי סופר החלטית בכל נושא כיסוי הראש. חשבתי שיש דרך אחת, רק מטפחת ככיסוי ראש מלא. חשבתי שאם אני מצליחה לכסות את שערי, אחרי כל מה שעברנו אני, השיער ואי אילו ספרי צמרת מכל העולם, כל אחת יכולה. אם אני מסוגלת לוותר על נפנוף השיער ברוח, משל הייתי פארה פוסט, באמת שכל אחת יכולה. אלה מחשבות של אני מפעם. אני של היום ממש לא חושבת ככה. היום אני רואה שבילים. שבילי דרך רבים שכולם מובילים אל ארמונו של מלך. אולי ליוויתי יותר מדי בעלות תשובה שכועסות בקביעות ונאבקות תמידית עם המטפחת. אולי ליוויתי מספיק כלות, ילדות שנולדו בבתים שומרי מצוות וידעו מינקותן שזו דרכן ועדיין מתקשות להתמודד בגבורה עם אובדן של חלק מהזהות שלהן. כולן מרגישות רע עם עצמן בגלל הגעגוע לדמותן המוכרת המשתקפת במראה. כולן מרגישות נחלשות, נכשלות בעבודת השם על עצם הגעגוע, תוהות מה דפוק אצלן שדווקא את המצווה הזאת הן לא מצליחות לקבל בחיוך ובשמחה.

אולי זו אני. כן, זו אני שמתגעגעת לשיער שלי. מתגעגעת לאיך שנראיתי פעם. מתגעגעת לתפיסת היופי שעליה גדלתי. מכנסי ג'ינס קצרים עם טי שירט וכפכפים. שיער ארוך עם פסי גוונים דקים בצבע שמש. בגדי ים ופראו צבעוני. כתפיים שמרגישות את חום השמש. לטוב ולרע, זו הגירסא דינקותא שלי, גם כשאני בוחרת לא לצעוד במסלול הזה. בעיקר כשאני נלחמת עליו. למרות הבחירה, למרות ההבנה שאני לא רוצה שבנותיי תלבשנה את שלבשתי אני, זה עדיין יפה בעיניי. מה לעשות.

אז כן, אני מתגעגעת. יש ימים שפחות, יש ימים שקשה מאוד. יש ימים שאני לא מסוגלת יותר להסתכל בראי ולראות את עצמי מכוסה. רוב הימים אני בהודיה על החסד שבאתכסיא. יש ימים שאני שונאת את כיסוי הראש ויש ימים שאני משוגעת על הכתר הצבעוני של בת מלך. יש ימים שזה מאבק. יש ימים שאני מפנטזת על פאה. זו שהורדת. זו שאת כל כך גאה שוויתרת עליה. יש ימים שאני תוהה למה לא ללכת עם פאה. יש ימים שאני בהתלבטות אמיתית אם לגוון, מתוך געגוע לאיך שחשבתי פעם שאני יפה. יש ימים שהגירסא דינקותא קונה מקום בליבי.

המלך שמח בבתו

במהלך שנות התשובה הפכתי בלי כוונה לדוברת הלאומית לכיסוי ראש צנוע. באמת שלא לזה התכוונתי. פשוט עשיתי מה שנראה לי נכון. על הדרך הבנתי שיכולות להיות נשים שהחלשתי אותן, במקום לעודד ולחזק. הבנתי שיש נשים שהבינו ממני שאם לא כיסוי ראש מלא אז מה הקטע, על מי את עובדת? זה כמו להגיד למכורה לג'אנק פוד "את לא בכיוון. את צריכה להתחיל להנביט נבטים, זה קל". לא עושים את זה. לה זה לא קל. בשבילה זה קיצוני מדי. זה מרתיע כמו הר גבוה, תלול ומייאש. היא תחשוב "אם המאמץ שלי לשים מטפחת או פאה, מאמץ שדורש ממני תעצומות נפש אין־סופיות, לא מקדם אותי, אז אולי עדיף לא להתקדם בכלל. אם אני לא יכולה לעשות הכול, לא אעשה כלום". זה לא המסר שלי.

אנחנו חיות בעולם שלא מבין ולא מכבד את כיסוי הראש, שמסביר לנו שזו הדרה, כשכל מה שאנחנו רוצות זה לעשות את הנעשה ונשמע, לקיים את רצון השם, לשמור על הזוגיות ולהרגיש יפות בתוך כל הסמטוחה הזאת. פנתה אליי אישה שאמרה שהיא לא מסוגלת לשים כיסוי ראש, שונאת את הלוק. ריבים והתכתשויות עם בעלה לא איחרו לבוא. הצעתי לה לכסות את ראשה בפאה היפה ביותר. העיניים שלה נצצו מאושר.

אז בעולם של הרבה גוונים בין שחור ללבן, אני כבר לא נגד. נהפוך הוא, אני מחזקת נשים ללכת עם פאה. אם זה פאה במקום כלום, אם זה פאה במקום להסתכל בראי ולהרגיש מכוערת או לכעוס על השם בגלל ציוויו הקשה, אם זה פאה כדי להשתייך חברתית. אם זה פאה כדי לעשות את רצונו מתוך שלמות ושמחה. לפעמים פאה זו גאווה שבכלל הצלחתי. לפעמים פאה זה כדי שאשמח מעצמי. לפעמים פאה זה כדי לא להישבר. לפעמים פאה זה ה"בתחבולות תעשי לך מלחמה". יש ימים שאנחנו זקוקות לכל תחבולה אפשרית כדי להערים על היצר הרע שאומר "הכול או כלום, גברת. אם את לא הכול, את כלום". את לא כלום. הייתי צריכה להגיד לך את זה. את הכול. את בת של מלך ששמח בך כי את מוותרת על חלק מעצמך, פשוט כי הוא ביקש.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com