מהמכות האלה צריך לגדול

הפרעות ביהודי לוד דורשות מאיתנו לעלות קומה, לשנות את התפיסות ולהבין את המשימות העומדות בפנינו כעם, ולא פחות מכך לגדול גם במובן המעשי כקהילה. דעה

איתמר בן יעקב , כ"ג בסיון תשפ"א | עודכן: 18:43

מהמכות האלה צריך לגדול-ערוץ 7
התפרעויות ברמת אשכול
צילום: משפחת גבאי

מעשה בענק אחד, בן למשפחת נפילים, שגלה מעירו וממשפחתו עוד בהיותו צעיר לימים. העיר שנתגלגל אליה הייתה עיר רגילה - אנשיה אינם אנשי מידות כבעיר מוצאו, אלא אנשים פשוטים, בינוניים בקומתם.

בימים הראשונים חש בן־הענק זרות וקושי. אולם משנתארכו ימי ישיבתו בעיר, הפך הדבר להיות קשה מנשוא: הבית שבנה לעצמו היה כשאר בתי העיר, כאשר לימדוהו חבריו. מה צר היה לו לשבת בתוכו, וכמה חבטות ספג ממשקוף ביתו כל אימת שנכנס לתוכו. הבגדים שקנה לא יכלו להלום אף מקצת מאיבריו הענקיים, וכן שאר צורכי החיים. אולם יותר מכול רדף אותו הצל. כל צעד שצעד, כל פסיעה שפסע, היה מלווהו צל שחור משחור - צל ענק, שלא ראה כמותו בכל העיר, מפחיד ומאיים. יום יום היה יוצא לרחוב העיר, ולכל מקום שהלך - צילו עימו. לא הועילו לו כל ניסיונותיו להכות בצל, לברוח ממנו - לשווא.

יום אחד נפלה לו מטבע לארץ, וכאשר התכופף להרימה, ראה זה פלא - גם הצל קטן. "הנה עצת פלא", אמר לעצמו, ומיד החל להלך ממקום למקום בכפיפה־זחילה, שצמצמה מאוד את הצל המאיים. אולם מה גדלה אכזבתו כאשר החל עד מהרה לחוש כאב חד בכל איבריו, כאב קשה מנשוא!

לפתע הזדקף הענק: הצל – צילי הוא; גדול הוא מאוד מפני שאני הנני גדול. את עצמי איני יודע, ועל כן צל זה מאיים ומבהיל. נכנס הענק לביתו, התבונן במראה הקבועה בקיר ואמר: אכן, ענק הנני! ומאותו הזמן היה מתכנס בחדרו ומחשב בליבו: מי אני, מדוע כה גדולה קומתי? מאין באתי למקום זה, שהנני זר בו כל כך? עד שמצא את הדרך לשוב לעירו - ובה מצא מנוחה.

בימים האחרונים נזכרתי במעשייה זו, ששמעתיה לפני שנים רבות מהרב מרדכי הס (רב היישוב נווה). שנים רבות הייתה בלוד תפיסת עולם של "קיום משותף", מעין "עיר כל תושביה". היו שהאמינו שבמתן זכויות והטבות ייפתרו הבעיות. כשהיו קצת זיקוקים אמרו לנו שאלה רק חגיגות, כשנשמעו צרורות ירי סיפרו לנו שזה רק ביניהם, כשהתפוצצו מטענים ניסו להרגיע שזה רק פלילי. הופתענו - כולנו, אני חושב שגם הם נבהלו מעצמם - מעוצמת השנאה, מהרצח בעיניים, ומההכרה שהמצב אינו עומד לשוב לקדמותו.

הגרעין התורני בלוד קיים כבר כ־25 שנה, הקהילה הצעירה ברמת אשכול חוגגת כבר עשור ומונה כיום כ־70 משפחות. חושבני שהקב"ה המתין לשלב שבו קמה וגם ניצבה חבורה מופלאה שיכולה לעמוד באתגרים ובהתמודדויות הללו, והוא תובע ממנה ומהאומה כולה - לגדול!

לא להסתפק בתפיסות הישנות, בטשטוש המבדיל בין ישראל לעמים. אם חשבנו שהגענו לגור כאן בשכונה רק כדי לחיות עם אחינו עולי גרוזיה ואתיופיה, בוכרה ותוניס, הקב"ה מכה אותנו ואומר: הבו גודל לאלוקינו, משימות גדולות ניצבות בפנינו, להוסיף חיים טובים, ישראליים, אלוקיים. לעלות קומה במצוות יישוב הארץ, ולזכור שגוי גדול אנחנו. הענק במשל הוא הגוי הגדול הזה, עם ישראל, ההולך וקם על רגליו בדרך לגילוי עצמיותו ועוצמתו.

גדלות זו, אין משמעותה לדרוך על אחרים חלילה. גדלות משמעותה אחריות ואכפתיות, כלב באיברים, שתפקידו להזרים דם לכל חלקי הגוף.

אסיים בדברי הרב קוק זצ"ל באורות התחיה ה: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'... אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. ארוכים הם חיינו וארוכים הם על כן דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו".

הקריאה לגדול היא בכל הרמות, מהבירור הרוחני־אמוני ועד לקריאה המעשית שלנו כקהילה - לגדול בע"ה, ובעזרתכם! חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.

הכותב הוא רב קהילת רמת אשכול בלוד