אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

אלעד ברזילי הוא מורה בבית ספר 'אמית קנדי' בעכו. כשפרצו המהומות, הלך אלעד עם קבוצת מורים לאתר תלמידים שלו בין המפגינים בכדי להחזירם לבתיהם. בשלב כלשהוא שמע אלעד שיש תלמידים שנמצאים באזורים פנימיים יותר וניגש לשם לבד ואז הותקף אלעד בלינץ' אכזרי. 

ניסיתי להיכנס לראש של אלעד ולהבין מה בדיוק הלך שם. ניסיתי לנסות להבין מדוע בן אדם, מורה בישראל, יסתכן בצורה כזו? הרי גם ככה בזה שהוא הלך עם שאר המורים לחפש את התלמידים שלו הוא יצא ידי חובת התפקיד ועשה מעל ומעבר: כלומר זה לא שמישהו התכוון לתת לו תוספת בשכר על זה. אז מאיזה מקום הגיעה הרצון הזה להגדיל ראש ולחפש את התלמידים שלו גם במקומות המסוכנים?

כמה מסירות נפש ואהבת התפקיד והתלמידים כרוכים במעשה הזה. 

כל כך הרבה דברים מלמדים את המורים במכללות להוראה: מלמדים אותם פדגוגיה ודידקטיקה ואיך לעמוד מול כיתה ואיך לסכם שיעור ומה לעשות בשביל שתהיה לך נוכחות בכיתה

אבל אף אחד לא מלמד אותנו מהי מסירות נפש ואיך לעזוב את כל החשבונות שרצים במוח וללכת ולהתמסר לתפקיד שלך עד הסוף.

אני בטוח שבין המחשבות שרצו לאלעד בראש היו גם מחשבות של: יש לי ילדים בבית ואני צריך להיזהר.

בזהירות אומר שנראה לי שכנגד המחשבות האלו הוא חשב: ויש לי גם תלמידים שהם כמו הילדים שלי כאן בהפגנה ואני חייב להגיע אליהם. 

ואת היחס הזה שבו אתה הופך את התלמידים לילדים שלך, את זה אי אפשר ללמד במכללות להוראה. 

זה בדיוק החומר שמבדיל את המורים שהם נדירים כל כך מהשאר. 

עם הדבר הזה נולדים.
                                                              *
וחשבתי בעקבות המקרה של אלעד מהו בעצם הערך המוסף הזה שאנחנו כמורים ומחנכים יכולים להעניק לתלמידים שלנו, ילדי דור ה-z שהמדיה והמסכים מחוברים להם לווריד 24/6. 

ילדים ששוחים בויקיפדיה ומגגלים את עצמם לדעת ויודעים כבר הכול

ילדים שבעצם צריכים משהו אחד ועיקרי בכל העולם הזה: שמישהו אחד בכל העולם הזה יראה את הנשמה שלהם, יסתכל אליהם, יהיה שם בשבילם וילחש להם למה הם כל כך מיוחדים ואיך אף אחד בעולם הזה לא יוכל בחיים למלא את השליחות שלהם. 

וזה הזכיר לי איך לפני שנה כאשר גם אז היינו בתקופת הקורונה, אמר לי מנהל התיכון עצה ידידותית: 'נסה להתקשר לחמישה תלמידים בכל יום. אבל תהיה עקבי. אתה כבר תראה את התוצאות'.

לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה. והאמת? בשביל מה בכלל להתקשר? גם ככה השיחות עם התלמידים מסתכמות ב'מה נשמע?' והתלמיד עונה ב'בסדר'. ואני מנסה להחיות את השיחה: "איך הולך?' והוא עונה "בסדר". אז השנה החלטתי לאמץ את ההחלטה הזו ולהתקשר לתלמידים ולא הבנתי בעצם מה הטעם, עד שפעם אחת אחד מהתלמידים הסגורים שלי ששכחתי להתקשר אליו ואז נזכרתי והתקשרתי אליו והוא אמר לי: "המורה, למה לא התקשרת אליי קודם? חיכיתי לך....".

המאמר פורסם בעלון 'גילוי דעת'