לקראת חודשי הקיץ, בהם רבים שוכרים וקונים דירות חדשות, פנינו לרב אורי סדן ממכון משפטי ארץ כדי לשאול מה צריך לדעת לפני שחותמים חוזה.
האם יש הלכות הנוגעות לחתימת חוזה?
בהחלט, בהלכה ישנה התייחסות נרחבת לחוזה בכלל ולחוזה בתחום הנדל"ן בפרט. אבקש לציין 4 דרישות ההלכתיות הרלוונטיות למרבית החוזים אשר בהעדרן החוזה לא יספק למסתמכים עליו את מבוקשם המלא:
קניין דברים – ההלכה מכירה בהתחייבויות כספיות אך אינה מכירה בהתחייבויות לביצוע פעולות או להימנעות מפעולות. לדוגמא סעיף בחוזה בו אדם מתחייב סכום כספי בתמורה או שלא בתמורה תקף. אולם סעיף בחוזה בו אדם מתחייב שלא לבצע פעולה מן הדין אינו תקף. הפתרון המוצע בחוזים שנעשים על פי ההלכה הוא הפיכת ההתחייבות לפעול או להמנע מפעולה להתחייבות כספית כגון באמצעות התחייבות לשלם קנס במקרה של הפרתה.
אסמכתא – ההלכה מאפשרת להוסיף תנאים לחוזה ככל שיחפצו הצדדים אך היא מגבילה את היכולת להתנות חיובים עתידיים כגון התחייבות לשלם קנסות גדולים. לדוגמא סעיף בחוזה שכירות בו נאמר במקרה של עיכוב במסירת הנכס המעכב ישלם לצד השני קנס מוסכם בסך 10,000 ₪ אינו תקף. הפתרון המוצע בחוזים שנעשים על פי ההלכה הוא הוספת סעיף שנותן תוקף הלכתי להתחייבות כזו, בו הצדדים מצהירים כי מעשה הקנין על ההתחייבות כבר בוצע כדין בעת חתימת החוזה.
ריבית –התורה אוסרת באיסור חמור כל תשלום של ריבית בין אם הדבר נעשה בהקשר של הלוואה ובין אם הדבר נעשה בהקשר של כל חיוב אחר בין הצדדים. לדוגמא, סעיף בו נקבע כי עבור כל יום של איחור בתשלום ישלם המאחר ריבית בסך של 4% הוא סעיף אסור על פי ההלכה ואין לו תוקף הלכתי. הפתרון המוצע בחוזים שנעשים על פי ההלכה לחתום על היתר עסקה ולצרפו לחוזה כנספח, או לציין כי החיובים בחוזה כפופים להיתר עסקה רלוונטי.
סעיף בוררות – על פי ההלכה חובתו של כל יהודי לנהל את עסקיו על פי ההלכה ובמקרים של סכסוכים ממוניים ליישבם על פי ההלכה בבית דין לדיני ממונות שדן על פי ההלכה. על פי החוק הצדדים במקרה בו מתגלה סכסוך הצדדים אינם יכולים לחייב זה את זה להתדיין על פי ההלכה וברירת המחדל לתביעה הופכת להיות בית משפט שלא דן על פי ההלכה.
הפתרון המוצע בחוזים שנעשים על פי ההלכה המונע מצב זה, והופך את ההתדיינות בדין תורה לברירת מחדל מוסכמת המחייבת גם על פי החוק הוא הוספת סעיף בחוזה בו הם מסמיכים בית דין מסויים להיות בורר ביניהם במקרה בו תתגלה מחלוקת בנוגע לחוזה.
הרב אמר שצריך לקבוע כבורר בית דין של תורה. מה ניתן לעשות כאשר הצד השני מסרב לכך?
כאשר הצד השני מסרב לקבוע כבורר בית דין של תורה עומדות בפני האדם שומר התורה שלש אפשרויות, לפי סדר העדיפויות הבא:
האחת, להגיע להסכמה על בורר מוסכם אשר יפסוק על פי שיקול דעתו ותחושת הצדק שבקרבו ומבחינה מהותית לא יהיה כפוף לשום חוק.
השניה, לקבוע כי במקרה של סכסוך הדבר ידון בבוררות ואת זהות הבורר יקבע בית המשפט. במידה והדבר יגיע לידי מימוש ניתן לבקש מבית המשפט שיסמיך את בית הדין לדיני ממונות להיות בורר מטעמו. בתי משפט נוטים לעשות זאת ולהפנות את הצדדים לבוררות בבית דין לדיני ממונות המוכר כבית דין הפועל באופן מסודר.
השלישית, לוותר על הוספה של סעיף העוסק במקום הדיון במקרה של מחלוקת ולדחות את הצורך לקבוע את מקום הדיון למועד בו תתגלה המחלוקת. במקרה זה עדיין ניתן יהיה להגיש תביעה בבית הדין ובמידה והצד השני יסרב לדון בדין תורה יקבל התובע היתר הלכתי לפנות לבית משפט. במידה והאדם יתבע בבית משפט אין לו ברירה ומותר לו לגשת לבית המשפט ולהגן על עצמו שם.
בכל מקרה רצוי להמנע מחתימה על הסכמה לקבוע את מקום הדיון לבית משפט, אם כי במקרים רבים, בעיקר מול חברות גדולות, סעיף זה לא ניתן לשינוי ואז מותר בלית ברירה לחתום על החוזה כפי שהוא.
היכן אפשר למצוא דוגמאות של חוזים על פי ההלכה?
דוגמאות רבות לחוזים על פי ההלכה מופיעים באתר "דין תורה" של מכון "משפטי ארץ, ןניתן להוריד אותם משם בחינם כקובץ וורד. כמובן שבכל חוזה נדרש לבצע שינויים לפי העניין ויש לדאוג כי הם אינם פוגעים בתוקפו ההלכתי של החוזה.
מה הפתרון כאשר יש צורך בחוזה שמותאם לצרכים של הצדדים?
במקרה של חוזה מורכב יותר, הכולל מערכת של התחייבויות ותנאים שונים, אכן נדרש יעוץ מקצועי של אנשי מקצוע הבקיאים בהלכות אלו, ומכון משפטי ארץ מציע שירות בתשלום של ייעוץ הלכתי לניסוח חוזה.
עד כה דיברנו על חוזים, מה לגבי צוואה על פי ההלכה?
צוואה על פי ההלכה הינה עניין המחייב התייחסות מיוחדת. החוק וההלכה שונים בתחום זה בשני מובנים מהותיים: ההבדל האחד, בדיני הירושה בהעדר צוואה. על פי החוק בן/בת הזוג יורשים מחצית והמחצית הנותרת מתחלקת בין הילדים שווה בשווה. לעומת זאת על פי ההלכה האשה אינה יורשת את בעלה אך בעל יורש את אשתו, ואחרי מותו יורשים הבנים בלבד. מרבית המשפחות אינן מעוניינות לא בזה ולא בזה, אלא בהורשת כל הרכוש לבן/בת הזוג ואחרי מותו חלוקה שווה בין כל הילדים. על מנת לעשות זאת יש לצורך בכתיבת צוואה.
ההבדל השני בין ההלכה והחוק הוא אופן ניסוח הצוואה. מבחינת החוק כל מסמך שנכתב או נחתם על ידי המצווה ובו הוא מביע את רצונו באופן חלוקת רכושו אחרי מותו מהווה צוואה חוקית. מבחינה הלכתית התמונה מורכבת הרבה יותר. מבלי להלאות בפרטים אומר כי ההלכה אינה מכירה ביכולתו של האדם להורות מה יעשה ברכושו אחרי מותו ועל מנת להשיג את התוצאה המבוקשת בצוואה היא מחייבת אותו לבצע פעולות משפטיות וקנייניות עוד בחייו.
על מנת שהצוואה תהיה מוכרת אחרי מותו של האדם בין בבית המשפט ובין בבית הדין הרבני (האדם אינו יכול לקבוע מה יעשו ילדיו בחייו לא כל שכן אחרי מותו) על הצוואה להיות מנוסחת באופן שתעמוד הן בדרישות החוק והן בדרישות ההלכה. לכן אני ממליץ לכל אדם ובעיקר לבני זוג לערוך צוואה אצל מומחה בתחום זה אשר יתן להם את המענה המבוקש. דוגמא של צוואה על פי ההלכה ניתן להוריד מאתר "דין תורה" בחינם.