פריימריז היו מונעים ממשלת שמאל?

הימים הללו הם ימים סוערים מבחינה פוליטית, וכך בין שלל הכותרות על הקמת הממשלה החדשה נבלעה ידיעה קטנה אך חשובה: מפלגת 'הציונות הדתית' הודיעה על עריכת מפקד ופריימריז למפלגה.

לכאורה הידיעה הזו אינה קשורה לסיפור הפוליטי הגדול, אבל אני רוצה לטעון שדווקא כן.

לפני כן, קצת רקע על פריימריז. עד לפני כחמש עשרה שנה, בשתי המפלגות הגדולות בישראל נבחרה הרשימה לכנסת על ידי כלל מתפקדי המפלגה, או על ידי חברי מרכז המפלגה שנבחרו בעצמם על ידי המתפקדים. כך הייתה ל'שטח' יכולת להשפיע על הרכב הרשימה.

בשנת 2005 הקימו שרון ופרס את מפלגת 'קדימה' ושיבצו את חברי הרשימה לפי ראות עיניהם, וכך לראשונה מזה עשרות שנים הייתה מפלגת שלטון שלא נותנת לציבור להשפיע על זהות הנציגים בכנסת. בשנים שחלפו מאז התופעה התרחבה. יאיר לפיד הקים את 'יש עתיד' לקראת בחירות 2013, ומאז ועד היום הוא הקובע היחיד במפלגה. כך עשה גם בני גנץ ב'כחול לבן', ליברמן ב'ישראל ביתנו', ובבחירות האחרונות רוב המפלגות היו מפלגות של איש אחד.

מעניין לציין שדווקא בציונות הדתית, הפעם הראשונה שבה התקיים מפקד ופריימריז הייתה לקראת בחירות 2013. כמו תמיד, הטרנדים מגיעים אלינו באיחור אופנתי של עשרים שנה...

האם פריימריז הם דבר טוב או רע? הדעות חלוקות בעניין. היתרון הגדול של פריימריז הוא כמובן היכולת של הציבור להשפיע על הרכב הרשימה.

מצד שני, בחירות מקדימות דורשות השקעה של הרבה כסף ונותנות יתרון מובנה למועמדים עשירים או כאלה שכבר היו מפורסמים בציבור לפני כן. הן גם עשויות לקדם מועמדים פופוליסטים על פני אנשי עשייה אמיתיים. בקצה גם עלולות להתעורר תופעות של קבלני קולות או התפקדות מאורגנת של קבוצות לחץ שאינן באמת מזדהות עם מטרות המפלגה.

הוויכוח הזה מתנהל כבר שנים רבות אבל לדעתי הוא מפספס נקודה חשובה. הטיעונים הטובים של שני הצדדים מתייחסים לתהליך הבחירה אבל מתעלמים ממה שקורה לאחר שהנציג כבר נבחר.

איזו מערכת תמריצים יוצרת כל אחת מהשיטות?

כאשר אדם נבחר בפריימריז הוא מחוייב קודם כל לציבור. הוא חייב להיות קשוב לקולות שעולים מהשטח ולהישאר נאמן לעולם הערכים של הבוחרים שלו, אחרת הוא פשוט לא ייבחר שוב.

לעומת זאת, אדם ששובץ לרשימה בתור 'משרת אמון' של המנהיג, ברוב המקרים יהיה נאמן בעיקר למנהיג. קודם כל מצד הכרת הטוב - הוא יודע שהוא חייב את הקריירה הפוליטית לאיש שהכניס אותו לכנסת. וכמובן, גם מתוך מבט לעתיד - אם הוא ייצא במופגן נגד היו"ר, הוא יאבד את המקום שלו בכנסת הבאה.

זה מה שקרה לח"כים עצמאיים מידי ברשימת 'ישראל ביתנו', זה מה שקרה לעדי קול מ'יש עתיד', ולכן בדרך כלל זה פשוט לא קורה.

ממציא השיטה היה, כאמור, אריאל שרון. לאחר שהפנה עורף לערכי הליכוד והתכחש לתוצאות של משאל המתפקדים, הוא איבד את בסיס התמיכה שלו במפלגה. לכן הוא הקים מפלגה חדשה ולקח אליו את כל אלה ששינו גם הם את ערכיהם ולכן לא היו נבחרים שוב במפלגתם.

וזה בדיוק מה שקרה, לצערנו, סביב הקמת הממשלה החדשה.

כולם יודעים שבנט הפר את רוב הבטחות הבחירות שלו, כולל ההבטחות האידיאולוגיות ביותר. גם חברי הרשימה שלו ידעו זאת, והיה עליהם לקבל החלטה. למי הם נאמנים יותר, לערכים שבשמם נבחרו או למנהיג שהביא אותם?

אילו היו יודעים שהם יצטרכו להיבחר שוב על ידי הציבור, אולי היה להם קל יותר לקבל החלטה אחרת. אולי הם היו קשובים יותר לקולות העולים מהשטח, להפגנות מול בתיהם, למחאה ברשתות החברתיות.

אבל ב'ימינה' אין פריימריז. מי שיקבע את הרכב הרשימה לכנסת הבאה הוא אדם אחד - נפתלי בנט. מי מוכן לצאת בגלוי נגד הבוס שלו ולהסתכן באובדן מקום העבודה?

אחד כזה אכן היה, עמיחי שיקלי הגיבור, אבל הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

לכן המהלך של מפלגת הציונות הדתית חשוב כל כך, ודווקא בעת הזאת. לצאת למפקד גדול ולאחריו פריימריז, וכך לוודא שהמפלגה תהיה שייכת לציבור ולדאוג לכך שחברי הרשימה יהיו נאמנים לבוחריהם.