הביתא היהודי

"הרבה שנים הצטערתי שאני לא יכול להעלים את צבע העור שלי, אבל היום אני רואה את זה בעיניים אחרות. הצבע תמיד משאיר אותי במקום של בירור", אומר מרדכי ברוך, מחבר הספר 'דרך ירוסלם'. "יש לי חבר שצבע העור שלו לא מובהק. הוא יכול להיעלם ולהכחיש את הייעוד שלו. אבל לנו הקדוש ברוך הוא אומר: אני לא מוותר לכם, בראתי אתכם בצבע שונה כי אתם חשובים ומהותיים לעם ישראל. לא תוכלו לברוח מהתפקיד שלכם, אי אפשר בלעדיכם". ברוך מבקש להטיל על הקהילה שלו שליחות. הוא חושב שהאוצר שהביאו איתם יהודי ביתא ישראל כשעלו ארצה עדיין לא התחיל להתגלות, ובוודאי לא תפס את המקום הראוי לו. המטען היקר טמון במסורת, בתפילות העתיקות ובמנהיגים הרוחניים של העדה שנאבקו במיסיון ונלחמו למען שמירת המסורת היהודית. "אני מרגיש בר מזל שנפלה בידי הזכות להיות הצינור של מורשת נפלאה כזאת ולהוסיף נדבך ומשמעות לקהילה מפוארת. אני תולה את זה בזכות האבות והאימהות שעומדת לי", הוא אומר, וקורא לאחיו לקהילה לבוא ולהניף איתו את דגל הזהות היהודית.

הסבא שחזה את הסכנה בסודן

מרדכי ברוך (38) כמעט סיכל בטעות את העלייה של עצמו לישראל. הוא היה בסך הכול בן שש כשנאלץ לשקר למשרד הפנים האתיופי ולספר שהוא יתום. מי שהסביר לו שעליו להגיד שאין לו הורים היה אביו, אבבה ברהן, המוכר גם כיאיר בן אורי, מנהיג רוחני ופעיל עלייה. "אמרו לנו להגיד שאין לנו הורים ושאנחנו צריכים לצאת לטיפול רפואי בחו"ל. הממשל חשב שנחזור לאתיופיה אחרי הטיפול, אבל הכוונה האמיתית הייתה שנחליף דרכונים בחו"ל ומשם נישלח לישראל. כל ילדי הקבוצה הצליחו להגיד שהם יתומים, גם שני האחים שלי. אני היחיד שאמרתי שאני לא יתום ושיש לי אמא בבית. אבא שלי אמר לפקידים 'הוא ילד קטן, הוא לא מבין כלום' וכך ניצלתי". המבצע שבמסגרתו עלה ברוך לארץ נקרא 'פדיון שבויים' והוא אורגן על ידי AAEJ - האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה. "נחתנו בגרמניה, החלפנו דרכונים, ותוך כמה ימים הגענו לישראל. זה היה בג' בתמוז תשמ"ט".

משפחת ברוך לא עלתה במבצע משה. "סבא רבה שלי, ברוך אדנהן, ניבא זמן קצר לפני מותו ב־1935 איך תיראה העלייה של ביתא ישראל. הוא אמר שיהיו שלושה גלי עלייה. הגל הראשון יהיה בדמדומי חמה, כלומר בדרך קשה מאוד, שתגבה קורבנות רבים. התקופה השנייה תהיה כשהשמש זורחת, והעלייה השלישית תהיה של שארית היהדות ויבדקו היטב באילן היוחסין שלהם. לכן המשפחה שלנו לא עלתה. אבי אפילו שכנע כמה קרובי משפחה לא לצאת למסע לסודן. הוא אמר שבעוד כמה שנים ייפתח נתיב אחר, דרך אדיס אבבה, וכדאי לחכות לזה. הוא אמר את זה גם לפעילי עלייה שהתייעצו איתו, אבל הם לא חיכו לו. כנראה שמשמיים היה צריך להיות גם נתיב העלייה הזה". נזכיר כי במסע לישראל דרך סודן נהרגו כ־4,000 אנשים, נשים וטף מבני ביתא ישראל.

בשנת 1989 שערי אתיופיה המשיכו להיות סגורים ליהודים שביקשו לצאת ממנה ולעלות לישראל. המשפחה של ברוך עלתה טיפין טיפין. מי שיכול היה לצאת לקח את ההזדמנות בשתי ידיים ועלה. שתי אחיותיו הגדולות עלו לישראל שנה וחצי לפניו. אחר כך עלה אביו. בגל הבא עלו ברוך, אחיו ואחותו ואמו נשארה בבית עם תינוקת. השתיים הגיעו לישראל כמה חודשים אחר כך. שנתיים אחרי שעלתה האם נולדה האחות הצעירה, הצברית של המשפחה. "כשעלינו לארץ לא היה לנו בית. ישנו אצל קרובי משפחה שעלו בשנת 77'. הסתובבנו ביניהם. גם אבי התגורר אצל קרובים, זה לא היה פשוט".

ברוך נשלח יחד עם שני אחיו לכפר הנוער חופים שבין עכו לנהריה. זה היה בית הקבע שלו. "בכל בוקר הייתי נוסע לגן ילדים בעכו. אם הבית הייתה מארגנת אותי. זה היה קשה, אבל היו עוד ילדים במצב שלנו, אז הייתה חברה והייתה אווירה. השקיעו בנו המון. היה הרבה אוכל, כל טוב הארץ, לא נגענו בזה כי לא היינו רגילים לטעם. בהתחלה אכלנו רק ירקות. לקח לנו המון זמן להתרגל. פעם בחודש היו לוקחים אותנו להתקשר לאמא, לשמוע אותה. היה לה מאוד קשה, פי כמה משהיה לנו". אחרי כשנה, כשהמשפחה התארגנה מחדש בדירה של עמיגור באשדוד, חזר ברוך לבית הוריו וגדל עם שתי אחיותיו הצעירות. אחיו המשיכו ללמוד בפנימיות עד שנישאו. "הם בעצם לא גדלו בבית. דור שלם חי ככה".

יש עולים שכועסים על התופעה הזאת.

"תמיד אפשר לכעוס ותמיד אפשר להאשים ולומר שנעשו טעויות. אבל להתמקד בכעס, גם אם יש בזה משהו, לא עוזר לאף אחד. תתקדם, קח את מה שהיה ותהיה יותר טוב".

ברוך החל ללמוד בבית הספר היסודי מוריה באשדוד והמשיך לישיבת נווה הרצוג הסמוכה לעירו. את עתידו הוא ראה בהתיישבות, לאחר שבנערותו רץ בין הפגנות למען יו"ש וגוש קטיף. אבל אז הגיעו בחורים מישיבת ירוחם ומשכו את חבריו לסמינר למנהיגות צעירה. "אני לא רציתי ללכת, אני הרי גר בעיר פיתוח, אמרתי לעצמי 'לא יחזירו אותי לשם'". אבל הדברים התגלגלו אחרת. בסופו של דבר הוא התייצב לסמינר, בעיקר כדי להפסיד מבחן במתמטיקה. אבל אוזניו היו כרויות, והוא שמע דברים שהתיישבו על ליבו. "התפיסה שלי השתנתה. הבנתי שאני צריך לבוא ולעזור לאחים שלי. אם יש משפחה שבה עשרה אחים ומתוכה שמונה עיוורים ושניים רואים, אז מה, הרואים יעזבו? זה מה שקורה כשיוצאי אתיופיה עוזבים את השכונות ולא מסייעים לאחים שלהם. אז זנחתי את חלום יו"ש. בגלל שהתלהבתי מנציגי הישיבה שפגשתי, החלטתי ללכת ללמוד בישיבת ירוחם אחרי התיכון. למדתי בה במשך שנתיים. זו הייתה זכות. נחשפתי לחזון ולגודל, לאנשים שפועלים ועושים".

האסיר שסירב לאוכל לא כשר

מגיל צעיר הונח על כתפיו של ברוך משא כבד. שושלת מפוארת של קייסים ומנהיגים רוחניים שאליה הוא משתייך כיוונה אותו לעשייה למען הציבור. סבא רבא שלו שימש כסמכות העליונה של יהודי אתיופיה במשך שנים רבות. סבו היה ליקה כהנת ברהנת ברוך, המוכר גם כקייס אורי בן ברוך, ואביו היה גם סמכות רוחנית וגם פעיל עלייה. אביו למד עברית בנעוריו והקים מסעדה כשרה ואכסניה בגונדר, כפר גדול ומרכזי. "זה היה סוג של בית יהודי. הוא דאג שלאנשים שעוברים שם יהיה איפה לאכול אוכל כשר ומקום ללון. הוא דיבר עם הנערים והמבוגרים שישמרו על הצביון היהודי שלהם ולא ייכנעו למיסיון". בשלב מסוים התבקש סבו לשלוח לכפר וולאקה כוח רוחני, משום שהמיסיון הולך ומתגבר שם. הוא שלח את בנו, אביו של ברוך. "אבי הקים שם בית ספר ובית כנסת חדש וגדול. הוא התחיל ללמד את הילדים עברית והכפר התחזק מבחינה דתית. רגליו של המיסיון נדחקו". וואלקה הוא כפר ששוכן קרוב לצירי תנועה ראשיים, כך שהגיעו אליו פעילים ציוניים מהארץ ומחו"ל.

במהלך שנות ה־80 נעצר אביו על ידי החונטה הצבאית ששלטה במדינה עד שנת 87'. הוא נכלא ועונה במשך עשרה חודשים במטרה להוציא ממנו שמות של פעילי עלייה ושותפים לעשייה הציונית. "היה לו המון מידע, אבל הוא שמר על שתיקה. אם הוא היה מדבר מבצעי העלייה שהתקיימו מתחת לרדאר היו נפסקים, כי הוא הכיר את כל הפעילים. הכול עבר דרכו". שוביו של אביו הטילו עליו עונש מוות והרובה כבר כוון נגדו, אך באורח פלא קיבל מפקד היחידה פקודה לבטל את ההוצאה להורג ולהשיב אותו לתא הכלא. "אבא שלי לא אכל כמעט כלום בזמן שהיה במאסר, כי לא הסכימו להכניס לו אוכל כשר. הוא פונה לבית החולים, קיבל עירוי, ואז הסכימו שהמשפחה תבשל לו. במשך כמה חודשים אחותי ואמא שלי היו מביאות לו אוכל פעמיים ביום".

אבבה ברהן שוחרר מהכלא תחת הגבלות מסוימות, בהן התחייבות לא לעסוק יותר בפעילות ציונית. אולם הוא המשיך ביתר שאת. "זמן מה אחרי שהוא שוחרר הגיע אליו מושל גונדר, אדם אכזרי מאוד, וראה שאבי מלמד עברית והכול כרגיל. הוא אמר: 'אתה לא מתבייש? הבטחת!'. אבא שלי אמר לו: 'שים כיפה כשאתה נכנס לבית כנסת'. הוא כבר לא פחד מכלום. לצד זה אמא שלי סיפרה שאבי יצא אדם אחר מהכלא. העינויים פצעו ושרטו אותו". אחרי תקופה של עשייה ציונית ורוחנית אביו נכלא שוב, הפעם למשך חצי שנה. גם אז הוא נאבק על אוכל כשר וגם הפעם עונה על ידי שוביו. כאמור, בראשית שנת 89' עלה לישראל.

עם עלייתו המשיך אביו של ברוך לעסוק בפעילות ציבורית. "הוא דאג לעליות הבאות ולייסוד בתי כנסת. הוא הקים יחד עם חבר שלו, הנזיר מלקוסה אבא ביינה דמוזה, מוסד לצעירי העדה ולהכשרת קייסים והגיע לכל מקום בארץ. אנשים שיחרו לפתחו. העברית שהייתה בפיו סייעה לו לעזור לרבים. אני גדלתי בתוך מחויבות להנהגה רוחנית. אתה כל הזמן חי בתחושה שאתה חלק משושלת. סבא וסבא רבא מונים את הדורות שלנו אחורה עד המלך גדעון (יהודי שמלך באתיופיה, אבי שושלת של מלכים יהודיים במדינה, ע"ל). האתוס הזה מאוד נוכח. בתור ילד זה מאוד הכביד עליי. אני זוכר שפעם הלכנו עם אבא שלי והוא אמר לאחי ולי 'אתם חייבים להמשיך את דרכי'. אבי לא היה אז מבוגר, אבל בגלל הפציעות מהכלא הוא הרגיש שלא יאריך ימים. אחי תמיד היה צוחק עליי ואומר: אתה תמשיך את הדרך של אבא ואני אעשה מה שאני רוצה. בסוף אחי הוא נושא הדגל". אחיו של ברוך, הרב משה ברוך, הקים ישיבה ומכון מחקר ליהדות אתיופיה והוא חוקר את תפילות ביתא ישראל ומוצא להן שורשים קדומים בהלכה. "יש לו ידע בגז (שפת הקודש של ביתא ישראל, ע"ל) והוא מעביר הרצאות בכל הארץ. הלו"ז שלו צפוף ואין לו זמן לנשום. אנשים צמאים לשמוע את מה שיש לו לומר. חווינו את הציווי לשליחות בצורה שאי אפשר להתחמק ממנה".

במקום גזענות - גאוות יחידה

אחרי שנתיים בישיבת ירוחם התגייס ברוך לשירות צבאי מלא בשריון, "כדי להיות עם עמך ישראל". בזמן השירות אביו נפטר. "כשהשתחררתי החלטתי לחזור לשכונה שלי ולפעול. עבדתי באבטחה וגם תפעלתי את בית הכנסת של אבא שלי. הקמנו מערך שיעורים, ואז נחשפתי לילדים ולנוער בני הקהילה שלי שאין להם מודל לחיקוי ואין להם מודל לזהות. הבנתי שיש פה בעיה ברוח. ראיתי המון חברים שלי שפשוט הולכים לאיבוד. סיגריות היו במקרה הטוב".

למה לדעתך זה קרה? יש טענה שיוצאי אתיופיה הגיעו לשכונות מצוקה שהיה בהן פשע ולכן הם התדרדרו למקומות האלה.

"אני לא בטוח שאם הם היו מגיעים לשכונות אחרות זה לא היה קורה. זה עניין של מטען וזהות. לי ברוך השם היו הורים שנטעו בי את הזהות, את השושלת. הם העבירו לי את המסר שאני שייך ומחובר למשהו. יש משפחות שבהן להורים היה ידע ומטען שלא יסולא בפז, אבל הן לא הצליחו להעביר את זה לילדים".

עולים חדשים רוצים לזרוק את המבטא ואת התרבות כדי להיטמע בישראל.

"נכון, גם אנחנו עברנו את התהליך הזה. צעירי הקהילה רוצים להיות ישראלים ולא מצליחים בזה ואז הם מתחברים לזהות של אפרו־אמריקנים, ג'מייקנים וכאלה. הכול מתחיל ממשבר זהות שאין לו מענה. צריך מישהו שיגיד אלה אבותיך ואימותיך ואתה שייך למשהו גדול. בצבא הועברתי לתקופה ליחידה עורפית, בגלל המוות של אבא שלי, ואז ראיתי את הפער בין אנשים שמשרתים בתפקיד עורפי והם עושים אותו בכבדות ובין מי שמשרת בטנקים. כטנקיסטים, לא ישנו ימים שלמים, קרענו את עצמנו, אבל הייתה לנו רוח של גאוות יחידה וזה חיפה על הכול. האיום הגדול ביותר על חיל השריון היה שהוא ירד מלחימה. אם נחשוב על זה רגע, זה לא הגיוני. כל אחד ירצה לעבוד פחות קשה, עדיף לנוח ולא להתאמץ. אבל יש רוח ואמונה בדרך, וזה נותן את הכוח".

ברוך אומר כי בדורות הקודמים התמודדו אנשי ביתא ישראל עם אתגרים גדולים של מיסיון ואנטישמיות ויכלו להם. "אלה היו אתגרים גדולים משלנו, איך הם הצליחו ואנחנו לא? נכון, יש גזענות ובעיות נוספות שאני לא מתכחש להן, כולנו חווים אותן. יש כאלה שאומרים 'קצת קשה אבל ממשיכים' ויש כאלה שזה מפיל אותם חזק. אני חושב שככל שיש לאדם יותר גאוות יחידה קל לו יותר להתמודד בחיים. אני חווה את זה בעצמי. היום כשאני עוסק במורשת שלנו, קל לי יותר".

היום כבר קיים שיח על הנצחת גיבורי ביתא ישראל והכרה במנהיגים של הקהילה, והם נכללים בתוכנית הלימודים לבגרות בהיסטוריה. אבל לפני שברוך מביט על החברה הישראלית בכללותה הוא מסתכל פנימה, אל תוך הקהילה. "בסופו של דבר זה מתחיל ונגמר בנו. אנחנו צריכים להכיר את העבר המפואר שלנו". כשהוא מדבר על עבר, הוא דווקא לא רוצה לעסוק בפעילי העלייה. לדעתו העיקר חסר מן הספר. "אנחנו חייבים לשאול: מה קורה פה? תארי לך שיהודי מרוקו מגיעים ומדברים איתם רק על פעילי העלייה של אוניית אגוז ולא מדברים איתם על הבבא סאלי, מה הם היו אומרים? שאי אפשר בלי זה. זאת המהות של עולי מרוקו. כך גם לגבינו. יש כאן היפוך יוצרות. אם כבר קוראים רחוב על שם גיבורי הקהילה, תשעים אחוזים יהיו על שמות של פעילי עלייה ולא על שמם של מנהיגים רוחניים. פה קבור הכלב, זה שורש הבעיה. העובדה שלא מתעסקים במהות ולא מסבירים לאנשי הקהילה שהם ממשיכים דבר רוחני גדול שיש לו השפעה על כל העם".

יש תסיסה, אין אמת

ברוך נישא למרים לבית קמפינסקי. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון של שתי המשפחות", והשניים עברו ליישוב אדם בבנימין. "היה לנו חשוב לקנות בית במקום שיש בו גם אנשים מביתא ישראל". השניים חובקים היום ארבעה ילדים. ברוך החליט לעסוק באופן רשמי בחינוך. הוא החל ללמוד בישיבת בית אורות, שם התכוון לשלב לימוד תורה עם תואר ראשון. בתחילה הוא לא היה מודע למכון 'תורת המדינה' שפועל במקום, עוסק בעיצוב מדיניות ציבורית על פי התורה ומקדם מדיניות באמצעות לימוד, מחקר, חקיקה ויוזמות ציבוריות. הלימוד במכון איפשר לו לנתח תהליכים שמתרחשים בקהילת ביתא ישראל ולנסות לבחון כיצד להשפיע עליהם. "למדתי שהעדה שלי יכולה להוביל ולא רק להיות מובלת".

לפני כשש שנים, בעודו לומד במכון, הוכה החייל יוצא אתיופיה דמאס פיקדה על ידי שוטר בלא סיבה. השוטר לא הועמד לדין והתיק נגדו נסגר. המעשה הזה הצית מחאה של יוצאי אתיופיה בכל הארץ. המדינה סערה. ברוך ניסה להבין לעומק מה קורה פה. "ראיתי שהשתתפו במחאה המון צעירים שמחפשים דרך ורוח ומודל לחיקוי אבל לא מקבלים תשובות אמיתיות. אומרים 'במקום שיש אמת שם הלב שקט', אבל כאן הייתה תסיסה. אמרתי לעצמי, ריבונו של עולם, אנחנו קהילה שיכולה לתרום לחברה הישראלית ערכים שהיא זקוקה להם: מסורתיות, זהות יהודית איתנה כי נאבקנו במיסיון, הגעגוע לבית מקדש, הקורבנות שהמשיכו באתיופיה כל השנים, קורבן פסח שמעולם לא פסק אצלנו והתמסמס בעדות האחרות, הסיגד שבעצם הולך בעקבות מעמד עזרא ואפשר לבדוק איך הוא חידש את המדינה סביב התורה, כל זה ועוד הרבה".

מחאה בדרך כלל מושכת אנשים למטה והם יספרו כמה רע פה. אתה מביט בעיניים אחרות וחושב כיצד עולים מכאן למעלה.

"למדנו מהרב חרל"פ שכל התפרצות שיש בעם ישראל באה מכוח של איזו קדושה וצריך לברר מהיכן. כשעושים ערב ליהודי אתיופיה מדברים על הבונה (הקפה המיוחד, ע"ל), על כל מיני מאכלים ועל לבוש. זה נחמד בתור פולקלור, אבל יש כל כך הרבה מעבר לזה".

אתה רוצה לשנות את התודעה בתוך הקהילה שלך. יש קשב לדברים האלה?

"אנשים צמאים ומחפשים את הדבר הזה. צריך לדבר על המשמעות והבשורה הרוחנית של יהדות אתיופיה ומה היא יכולה לתת לחברה. היא יכולה להיות מובילה ולהתוות דרך. לא צריך רק לעסוק בסיוע לציבור, כי אז הוא נעשה תלותי".

מצד שני יש הרבה מצוקה וגם גזענות. אי אפשר להתעלם מזה.

"גם אותי המחאה לקחה בהתחלה להרגשה ש'לא מקבלים אותי', וזה הוביל אותי לבירור. אני חושב שהכול מתחיל מהדימוי העצמי של הבנאדם. אדם יכול לחיות במקומות קשים ובתנאים קשים. אם הוא יודע שיש לו ערך ומשמעות, הוא מצליח. אני אומר בואו ניתן לאנשים האלה משמעות, ערך, חיבור לשרשרת הדורות, אז יש להם עבר וגם משימות לעתיד של ייעוד ושליחות. אני לא חושב שהכול ייפתר, אני מכיר את המצוקות וצריך לתת לאנשי הקהילה את הסיוע הנדרש. אבל בתור חברה, זו האמירה שצריך לשדר לציבור".

מהקייסים עד הרב צבי יהודה קוק

מחאת 2015 חיזקה בקרב ציבור יוצאי אתיופיה מגמה שהתחילה עוד קודם לכן, והיא נטישת ההלכה הרבנית וחזרה אל הקייסים וההלכה שנהגה באתיופיה. בין שתי המסורות קיים פער גדול, וברוך החל לכתוב ספר על פרשת השבוע שדווקא יגשר בין השניים. "אמרתי לעצמי שאעסוק בפרשת השבוע, בדברים הקשורים ליהדות אתיופיה ולמנהגיה. משם אני ממשיך לפרשן רבני שמעמיק ומרחיב את המנהג של ביתא ישראל, וזה הופך את הכול לדבר אחד גדול. כך אני גם מחבר את הקוראים למסורת שלנו וגם שומט את הקרקע מתחת רגליהם של אלה שטוענים נגד הרבנות".

בספרו 'דרך ירוסלם' כותב ברוך על פרשת שלח לך, העוסקת בחטא המרגלים: "ליקה כהנת ברוך אדהנן זצ"ל חזה באופן מדויק את תהליך עלייתם של יהודי אתיופיה ולא עוד, אלא גם צפה את האתגרים עימם תתמודד הקהילה בארץ ישראל. הוא אף טרח להזהיר את בני עמו: 'אל תשנאו את הארץ ותאמרו חבל שבאנו כי ה' אינו אוהב זאת'. הוא ידע שיהיו קשיים, והזהיר את בני קהילתו שלא לחזור על חטא המרגלים". משם הוא מרחיב לדברי רבי יוסף קארו, הנתיבות שלום והרב צבי יהודה קוק, ומסיים: "עלינו לחיות מתוך אמונה זו על אף כל הקשיים שישנם בארץ ישראל ולשמוח שאנו מתמודדים עם האתגרים הללו, מה שמעיד על קדושתנו העצומה". עין טובה כבר אמרנו?

"הופתעתי מהתגובות ומההתרגשות של הקוראים. רבים מהם אומרים שבזכות הספר הם מרגישים שנבנה נדבך נוסף בזהות שלהם ושהחיבור לפירוש הרבני נתן להם משמעות עמוקה יותר. בזכות כך", הוא אומר, "נוספו להם עומק ומשמעות להיסטוריה, למנהגים ולתפילות של אבותיהם ואמותיהם. חשבתי שרק אנשים מהקהילה יקנו את הספר, אבל גם אנשים מחוץ לקהילה קונים אותו, שמחים בו ומגלים עולם שלא ידעו שהוא קיים".

הגישור בין מסורת יהדות אתיופיה ובין היהדות הרבנית הנוהגת היום בישראל אינו פשוט. הוא מהווה סלע מחלוקת כואב בתוך קהילת ביתא ישראל ובינה לבין היהדות הרבנית. יהודי אתיופיה עלו לארץ ממניעים יהודיים־אמוניים, אבל כשהגיעו לכאן גילו שהרבנות איננה מקבלת את יהדותם, ובהרחבה איננה מקבלת את המנהגים שעליהם שמרו במסירות נפש שנים רבות. מנגד, היהדות הרבנית מחזיקה במסורת עתיקה שלא הייתה בידי יהדות אתיופיה והיא מתקשה לקבל את המנהגים וההלכות השונות משלה. מדובר במוקש שנראה לפעמים בלתי עביר. ברוך מתמודד עם הסוגיה בדרכו. "פעם סבתא שלי באה אלינו והכינה את העוף שלה. הייתה בו חמאה, ואני אמרתי שומו שמיים. אבל כשלמדתי גמרא, ראיתי שרבי יוסי הגלילי התיר לנהוג כך בציפורי. כלומר, הייתה דעה כזאת בהלכה. אז מה שסבי וסבתי עשו זה קודש קודשים ויש להם על מי לסמוך. הקדוש ברוך הוא היה איתם ושמר עליהם באופן שאפשר לחוש אותו. הם שימרו את מה שהיה לפניהם כהלכה, והם עשו את זה בצורה הכי מסורה שיש".

ומה אתה אומר להם, "כל הכבוד לכם אבל אני נוהג בצורה אחרת"?

"אני מצדיע להם ולמי שהולך בדרך הזאת עד הסוף. אני לא אבוא ואגיד לו תעשה כך וכך. מי אני? אם אני רואה אדם מבוגר נותן כסף בבית הכנסת בשבת, תרומה, אני אומר כל הכבוד. הוא בא ממקום של 'לא ייראו את פני ה' ריקם'. אני לא נוהג לפי זה, אבל אני מכבד את זה".

אחרי התואר הראשון ברוך השלים תואר שני וכעת הוא לומד לתואר שני נוסף, מחקרי, שבו הוא עוסק בחקר עליית ביתא ישראל. "אני ממשפחה של פעילי עלייה ואני רואה שעד היום המחקרים לא נתנו את כל התמונה. אני מנסה להשלים את החלק של המנהיגות הרוחנית והתפקיד שלה בכל נושא העלייה. מהם בעצם התחיל הכול, גם הכיסופים לציון, גם ניסיונות העלייה הראשונים, והם גם היו פעילים בעליות עצמן. זו הייתה המהות".