המסר שפספסתם בפרשת קורח

גם כשאנו ענפים ומבטאים לגמרי את הייחודיות שלנו, עלינו לזכור שכולנו בני עץ אחד נחנו.

תגיות: פרשת השבוע
שמואל לעסרי , כ"ט בסיון תשפ"א

המסר שפספסתם בפרשת קורח-ערוץ 7
כתיבת ספר תורה
צילום: ISTOCK

בסוף פרשת קורח מגיע ניסוי המטות המוכר, כל שבט מביא מטה למשכן ולמחרת מטהו של אהרון פורח, מעולעל ומשוקד.

לכאורה המסר ברור: אהרון ושבט לוי הם הנבחרים, ואין להתלונן ולהרהר על כך מעתה ועד עולם. אבל התורה מוסיפה פסוק, "ויראו ויקחו איש מטהו". נשיא נשיא הלכו ובררו להם את המטה עליו כתוב שמם. אם המסר היה רק הסרת התלונות ובחירת השבט הנבחר, לא היה צורך שכל נשיא ייקח הביתה את המטה וישמור עליו בוויטרינה באוהל.
 
משמעות הדבר היא פשוטה, נפלאה ועמוקה. שבט לוי הוא אמנם השבט הנבחר לעבודת המשכן, אבל לכל שבט יש ייעוד, מגמה ומקום, שאותה הוא מחדש ופועל בעולם עִם אל. כפי שלכל אחד מהשבטים יש מקום בארץ, נחלה, שהיא בדיוק מותאמת לשורש נשמתו ולענפי פעולתו בעולם. שהיא בעצמה גם מכוונת לחלק מסוים מהתורה.

ממילא מטרת הניסוי הייתה אחרת: לחדד את דיוק עבודת השם המדויקת של כל שבט. האונקלוס מתרגם לא "וחזו" כמתבקש למלה "ויראו", אלא "אישתמודע", כל נשיא התוודע אל מקומו המדויק ביחס לעבודת השם. 

האדמו"ר מאיזביצ'א לוקח את זה שלב אחד קדימה: כל המטות פרחו, הוא אומר. לא פחות.  היחיד שהיה לו גם פירות היה מטה אהרון. משמעות הדבר היא שהכוהנים הזריזים, כבר הגיעו לבשלות כזאת שמתבטאת כבר בעבודה של ממש ושל יום יום בבית השם, אך כל אחד יש לו את מטהו, פִרחו ואת הפרי אליו הוא הולך ומגיע. 

הקנאה מוציאה את האדם מן העולם, אדם מקנא בחברו על חלקו בעבודת השם, לא רק שאת של חברו הוא לא יצליח לקבל ולהתעסק, אלא גם את מקומו עצמו המיוחד, האות שלו בתורה, הוא מאבד, וכך הוא יוצא קרח – או קורח - מכאן ומכאן. ויש כאן מקום עמוק לדיוק אמיתי, שדורש הרבה אומץ, כנות ונכונות; לדעת מה הקב"ה דורש מאיתנו, מה פעולתנו בעולמו של אל שהיא היא שליחותנו ואליה נוצרנו, ורק דרכה נוכל באמת לעבוד את השם, ורק דרכה השם יתגלה אלינו.

אם בעליות הראשונות היה על האדם להזניח את כל שאיפותיו, חלומותיו ורצונותיו וללכת בטור ההנדסי שמעביר מיד ליד את הדלי ה-716 ומייבש את הביצה, כעת אנו נדרשים לתפוס מזה ומזה: לדייק ככל האפשר את רצון ה' מאיתנו שאם נדייק – נמצא טמון בתוך רצוננו, ולפעול עם א-ל ולעשות את שאנו עושים במלא המרץ והשותפות מתוך אותה תחושת שליחות וחיבור אל הכלל (כשהאומדן הוא פשוט: אם אתה נקרא למשימה כללית - אתה מתייצב!). כך אנו זוכים לגילוי ולביטוי שלם של מלוא כוחות החיים והשבטים.

מטה, כמו גם שבט, הם שמות נרדפים לענף. גם כשאנו ענפים ומבטאים לגמרי את הייחודיות שלנו, עלינו לזכור שכולנו בני עץ אחד נחנו.

שמואל לעסרי, אברך בכולל צביה-לוד