לא משחק ילדים

היוזמות לחוק חינוך חובה מגיל אפס מסתירות אג'נדה מסוכנת של הלאמת הילדים ושלילת האחריות ההורית. היהדות מכירה בקשר זהותי בין הורים לילדיהם, כאשר האחריות של המדינה מוגבלת למקרים של מחדל בלבד

הרב עזריאל אריאל , ל' בסיון תשפ"א

לא משחק ילדים-ערוץ 7
הרב עזריאל אריאל
צילום: עצמי

הצעה חדשה הועלתה על השולחן לאחרונה על ידי חברת הכנסת (אולי כבר: השרה) מרב מיכאלי. זוהי "הצעה שאי אפשר להתנגד לה", אשר קובעת שהמדינה תממן מעונות יום בחינם מלידה ועד גיל שלוש. בדברינו אלה לא נתמקד בהיבטים המעשיים של ההצעה אלא בשאלה העקרונית מי אמור להיות אחראי על גידול הילדים, האם הוריהם או שמא המדינה.

תפיסתה העקרונית של מיכאלי, שאותה ביטאה לא פעם, היא שלא ניתן לסמוך על ההורים בכל הנוגע לגידול הילדים, ועל כן המדינה היא זו שצריכה לקחת אחריות לגידולם ולגורלם. ומתוך כך עלינו לשאול: מהי עמדתה של התורה?

הדיון התורני מתמקד בשתי סוגיות: בנוגע לחינוך הילדים – תקנת יהושע בן גמלא, ובנוגע לגידולם התקין – הקביעה ש"בית דין אביהם של יתומים".

חובה ערכית ולא כלכלית

אמירה נפוצה היא כי תורת ישראל היא המקור לחוק חינוך חובה חינם. ה"חובה" מעוגנת במצוות התורה על האב ללמד את בנו תורה. יתרה מזאת כותב בעל הגהות מיימוניות (הלכות תלמוד תורה פרק א', הלכה א'), שאם האב אינו רוצה ללמד את בנו תורה, כופים אותו על כך. וה"חינם" מעוגן בתקנת יהושע בן גמלא (בבא בתרא כ, ב-כא, א), אשר מטילה אחריות על הציבור לממן תלמוד תורה. כך פוסק הרמ"א: "במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר – גובין לפי ממון" (חושן משפט קסג, ג).

אולם יש לשים לב לשלושה הבדלים מהותיים בין ההלכה ובין חוק חינוך חובה חינם הקיים במדינה.

א. ההלכה הזאת מדברת על תלמוד תורה, לא על השכלה ולא על הכשרה מקצועית. הנימוק לכך הוא ערכי בלבד: "שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (רמב"ם), ולא כל נימוק אחר. חוק חינוך חובה חינם הונהג ברוב המדינות בעיקר משיקולים כלכליים: להכשיר דור חדש של עובדים יצרניים ולמנוע נשירה של נוער לעבריינות ולפשע.

ב. ההלכה לא קבעה שתלמוד התורה יהיה בחינם גם לעשירים. הרמ"א פוסק שעל הציבור לממן את שכר הלימוד של ילדים רק למשפחות שהן מעוטות יכולת. במילים אחרות, האב הוא האחראי על חינוך ילדיו, ותפקידו של הציבור הוא רק לסייע למי שאינו יכול לעמוד בכך.

ג. חובת האב ללמד את בנו תורה לא באה מכוחה של המדינה אלא מכוחה של מצוות התורה. הכפייה הקיימת בהלכה אינה נובעת מהאחריות הישירה של הציבור לחינוך הילדים אלא מדיני "כפייה על המצוות" (במאמר מוסגר חשוב להעיר שמסיבות שונות, דין "כפייה על המצוות" אינו נוהג כיום למעשה. יתרה מזאת, כל ניסיון להשתמש בכוחה של המדינה כדי לכפות על קיום מצוות ה' יפתח פתח מסוכן לשימוש בכוחם של המדינה ובתי המשפט לכפייה של ערכים פרוגרסיביים).

כל מה שאמרנו אינו שולל את סמכותה של המדינה לחוקק חוק כזה משיקולים כלכליים או חברתיים, אולם לא ניתן לבסס זאת על ההלכה היהודית.

הלאמה של הילדים

הבעיה בכל זה היא לא הסמכות לחוקק חוק כזה, אלא נקודת המוצא שממנה הוא נובע. את התפיסה הזאת ביטא מי שהיה שר החינוך בשנים תשי"א-תשט"ו, בן ציון דינור, בספרו 'ערכים ודרכים – בעיות חינוך ותרבות ישראל': "חינוך ממלכתי, פירושו שהחינוך הוא שטח הנמצא ברשותה של המדינה... משמעותה היא שהמדינה לא רק מטילה חובה על ההורים לשקוד על שמירת זכותם הטבעית לחנך את בניהם... משמעותה היא שהמדינה היא גם האחראית לדרך בה תוגשם חובה זו. המדינה היא הנושאת באחריות המלאה לאופן שבו תכוון, תודרך ותוגשם התפתחותו של הדור הצעיר".

במילים אחרות: המדינה היא שתחנך את הילדים, ולא ההורים. עמדה זו מנוגדת לעמדת התורה, המטילה דווקא על האב ללמד את בנו תורה על פי מורשת אבותיו. דבריו של השר דינור אינם משקפים את דעתו האישית בלבד, אלא גישה רווחת. וכך כותבים ד"ר שלמה רומי, ד"ר נורית לוי וד"ר ישראל צבי גילת במאמרם 'והילד מה הוא אומר?' (בספר 'דברים שאין להם שיעור'), כשהם מתארים את המשמעות של הגדרת ההורות כ"אפוטרופסות מכוח החוק": "כך, למשל, קובע המחוקק מצד אחד כי ההורה הוא בעל 'החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו', אבל מצד שני מחייב את ההורה לרשום את הבן במוסד חינוכי מוכר ולפקח על ביקוריו שם. להורה אין כמעט חירות בקביעות חינוכו של הבן, אלא רק לבחור באופן כללי באחד מזרמי החינוך המוכרים, ולפעמים באזור רישום מסוים, כפי שמתירות הוראות המינהל החינוכי".

התפיסה העומדת בבסיסו של חוק חינוך חובה חינם אינה אלא הלאמה של הילדים. כל הרחבה של חוק זה לגילים צעירים יותר היא הרחבה של אותה תפיסה, הרואה את הילדים כשייכים למדינה ולא להוריהם. וכך כותבים מחברי המאמר: "לפי גישתן של שיטות המשפט האירופאיות, אין יחסי האב כלפי בניו אלא יחס של אפוטרופסות, כממונה עליהם מטעמו של הריבון... אפוטרופסות האב היא מכוח החוק... לאמור, הריבון רואה עצמו... באמצעות מוסדות השיפוט שלו, כממונה עיקרי על טובתם ושלמותם של הבנים, ואין ההורים אלא מורשים מטעמו לדאוג לצורכיהם של הילדים ולרווחתם... לא רק עצם קביעת האחריות של ההורה לבניו הייתה נתונה בידי הריבון, אלא גם היקפה וטיבה... יתר על כן, הריבון הרואה את עצמו... כממונה עיקרי על טובת הילדים, הוא המוסמך לקבוע את אמת־המידה של טובתם... אם ההורים הם בעצם שליחים, מי הוא המשלחם? הווה אומר, המדינה על כל מוסדותיה".

חשוב לציין כי תפיסה קיצונית זו אינה מוסכמת על הכול, ולצידה קיימות גישות מתונות בהרבה. אולם ניתן לראות על ציר הזמן כיצד התפיסות היותר קיצוניות הולכות ותופסות השפעה בחקיקה, במדיניות ובפסיקת בתי המשפט.

אחריות שיורית בלבד

היו שביקשו לבסס את אחריותה של המדינה על הילדים על דברי הגמרא "רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין" (גיטין לז, ב). וכך כתב שופט בית המשפט העליון, פרופ' מנחם אלון, באחד מפסקי הדין שלו: "הרעיון המרכזי במערכת המשפט העברי בדיני אפוטרופסות על ילדים, על כל ילד שהוא, יסודו בכלל הגדול ש'בית דין הוא אביהם של יתומים', החל על כל קטין וילד, ולאו דווקא על יתומים. ההורים, וכן כל מי שנתמנה כאפוטרופוס על הילדים, משמשים כאילו נציגים של בית הדין, הפועלים מכוחו ועל פי הוראותיו, הן בדאגה לגופו ולשלומו של הקטין, והן בשמירה על רכושו ונכסיו על פי עקרון העל של טובת הילדים".

אולם דבריו של השופט אלון מנוגדים לעמדתם של פוסקי ההלכה לדורותיהם, אשר רואים את ההורים כאחראים הבלעדיים לגידולם של ילדיהם. ואף שההורות איננה בעלות על הילדים, יש בה קשר זהותי עמוק שממנו נובעת האחריות לגידולם ולחינוכם.

אומנם אחריותו של בית הדין על יתומי ישראל מתייחסת גם לילדים שרק אחד מהוריהם אינו בחיים, כאשר עולה חשש כבד שההורה שנותר אינו מטפל בהם כראוי. הפוסקים בדורות האחרונים החילו אותה גם על ילדים להורים גרושים, כאשר בית הדין נדרש להכריע במחלוקות ובסכסוכים שבין הוריהם, ולקבוע מהי "טובת הילד". ומסתבר שיש מקום להרחיב את ההגדרה גם למקרים קיצוניים של הורים מתעללים או הורים שאינם מתפקדים כלל. אבל ברמה העקרונית, הקשר הטבעי שבין ההורים לילדיהם אמור להיות אוטונומי, ואין לגופים ציבוריים סמכות להתערב בו. המדינה רשאית להתנדב לסייע להורים במילוי תפקידם, ולפעמים טוב שכך. אולם מה שיש למדינה הוא אחריות שיורית בלבד, למה שאינו ביכולתם של ההורים או למקרים קיצוניים שבהם אין הורים מתפקדים.

משפחה יוצרת מדינה

המגמה של מרב מיכאלי היא הפוכה. היא אוחזת בתפיסות פרוגרסיביות קיצוניות ופועלת בכל כוחה כדי לקדם אותן. תפיסות אלה מרוקנות את המשפחה מכל תוכן. במקום לראות את המשפחה כישות טבעית הקודמת לכל מבנה חברתי אחר, הם רואים את המשפחה כיצירה של המדינה. במקומות רבים בעולם המדינה היא הקובעת מי הוא זוג נשוי והיא המפקיעה את הנישואין. היא מגדירה בחוק מי הם הוריו של הילד גם בניגוד מוחלט לעובדות הביולוגיות, ועל כך נוספים צווי הורות פסיקתיים אשר יוצרים הורות יש מאין בהינף קולמוס של שופט.

תורת ישראל הולכת בדרך אחרת. לא המדינה יוצרת את המשפחה אלא המשפחה היא היוצרת את המדינה. המשפחה קדמה למדינה, והמדינה היא מעין משפחה מורחבת של אזרחים הנושאים זהות משותפת. במילים אחרות, המדינה אמורה להיות מדינת לאום שתפקידה הוא לממש את הזהות והחזון של האומה, ולא רק אמנה חברתית בין יחידים בעלי אינטרסים.

המתנה שהיא מבקשת להעניק לאזרחי ישראל, כביכול בשם הדאגה ליכולתן של אימהות לצאת לעבודה ולפרנס בכבוד את משפחותיהן, אינה אלא מלכודת דבש. המגמה לא נעצרת בהפקעת תפקידיה של המשפחה בישראל, אלא בשינוי זהותה של המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה.

***

הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז אחוה למדיניות חברתית יהודית

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)