"ולא תָתוּרוּ" – תיירים או מעפילים?

בפרשת 'שלח' כתובים שני חטאים כבדים: חטא התיירים בתחילה, וחטא המעפילים בהר, בסוף.

הרב ד"ר יואל בן נון , ל' בסיון תשפ"א

"ולא תָתוּרוּ" – תיירים או מעפילים? -ערוץ 7
הרב ד"ר יואל בן נון
צילום: חזקי ברוך

בפרשת 'שלח לך אנשים וְיָתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני ישראל", אין אף מרגל! אף לא אחד! לא שנים עשר, ולא עשרה – 'המרגלים' בפרשה זו הם המצאה דרשנית לא נכונה, שהלבישה את הפרשה כולה במונחים הלקוחים מדברי משה בפרשת דברים, מבלי להסביר את ההבדלים העמוקים, כפי שעשו גדולי הפרשנים.

בפרשת "שלח לך" יש רק תיירים, שנים עשר נכבדים, נציגי השבטים, שעלו לבדוק ולבחון "את הארץ... הטובה היא אם רעה"? ובלשוננו: 'מתאימה לנו או לא'?

"אלה שמות האנשים אשר שלח משה לָתוּר את הארץ";

"וישלח אֹתם משה לָתוּר את ארץ כנען";

"וַיָשֻבוּ מִתוּר הארץ...";

"וַיֹצִיאוּ דִבַּת הארץ אשר תָרוּ אֹתהּ";

"ויהושע בן נון וכָלֵב בן יְפֻנֶה מן התָרִים את הארץ, קרעו בגדיהם;

ויאמרו: ... הארץ אשר עברנו בה לָתוּר אֹתהּ, טובה הארץ מאד מאד";

"והאנשים אשר שלח משה לָתוּר את הארץ...

ויהושע בן נון וכָלֵב בן יְפֻנֶה חָיוּ מן האנשים ההם ההֹלכים לָתוּר את הארץ";

ובפרשת ציצית בסוף הפרשה: "ולא תָתוּרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...";

ריגול מתנהל באופן חשאי, בדיוק כמתואר בהפטרה: "וישלח יהושע בן נון מן השִטים, שנים אנשים מרגלים חֶרֶש..."; כלומר, שום אדם במחנה ישראל לא ידע, שאילו ידעו על כך במחנה ישראל, גם ביריחו היו יודעים, ומחכים להם.

גם על משה נאמר בקיצור (במדבר כ"א, לב): "וישלח משה לרגל את יַעזֵר וילכדו בנֹתיה...", כפעולה חשאית של מנהיג –

אין בעולם משלחת של נכבדים, נציגי שבטים, שיוצאת למשימת ריגול, כשם שאין בעולם עשרה אחים במשימת ריגול – זה ברור בתורה כבר מיוסף ואחיו בספר בראשית! ברגע שיוכח כי כולם "בני איש אחד", תופרך אשמת הריגול.

רק בדברי משה בספר דברים (א', כב-כד) נאמר על האנשים: "וירגלו אֹתהּ" – זאת מדוע? שכן משה פתח והזכיר יוזמה (מוזרה) של (ראשי) העם (שלא נזכרה כלל בספר במדבר) – לשלוח מרגלים: "וַתִקרבוּן אֵלַי כֻּלכֶם וַתֹאמרו: נִשְלְחה אנשים לפנינו וְיַחְפְּרוּ לנו את הארץ, וְיָשִבוּ אֹתנו דָבָר, את הדרך אשר נַעֲלֶה בָּהּ, ואת הערים אשר נָבֹא אֲלֵיהֶן" –

בעצם הבקשה על ריגול חשאי בעתירה ציבורית יש יותר מרמז לכך, שהריגול המבוקש הוא רק כיסוי והסוואה לשאלה אחרת לגמרי, שאלת "הטובה היא אם רעה"? הם ביקשו לבדוק את הדרך המתאימה, ואת הערים הראשונות להתקפה, וזו באמת משימת ריגול שנעשית "חֶרֶש" – לא שולחים אליה 12 נכבדים!

במילים אחרות: דבר ה' למשה בפרשת 'שלח לך' הוא החושף את כוונתם ואת מחשבותיהם של (ראשי) העם, שלא התכוונו כלל לריגול, ורק השתמשו בשפת הריגול הלגיטימית כדי להסתיר את שאלתם האמיתית. משה בפתיחת דברים ביקש להדגיש את אשמת העם מלכתחילה ולכן ציטט בקשה זו בלשונה, וכך תיאר גם את הביצוע; אבל ברור גם בדבריו, שלא היה שם ריגול חשאי אלא משלחת נכבדים, שמלכתחילה לא בטחו בדבר ה' ולא האמינו בישועתו.

לפיכך, מרגלים שולחים "חֶרֶש", וזו משימה חשובה וחיונית – התורה לא מזהירה אותנו מפני ריגול, אלא מפני הסתכלות על הארץ בעיניים של תיירים, שבוחנים ושואלים "הטובה היא אם רעה" עבורֵנו? זו גם הפרשנות ההכרחית של האזהרה "ולא תָתוּרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" בסוף הפרשה, והיא כמובן הסיבה לכתיבת פרשת ציצית דווקא כאן.

האם מותר להעפיל אל ההר? (קיצור דברים מתוך ספרי נס קיבוץ גלויות, שער העצמאות)

ציפייה לגאולה הייתה נחלת היהודים כולם, אך רק מעטים אכן קמו ועלו לארץ ישראל. היהדות המסורתית על שלל רבניה ומוסדותיה חיכתה למשיח, והסתייגה מהניסיון לחולל קיבוץ גלויות במאמץ 'אנושי', בעלייה, בהתיישבות ובגיוס תמיכה פוליטית, בינלאומית.

חלק חשוב אף התנגד לציונות ופעל נגדה, ובחר להישאר בגולה גם כשחרב ההשמדה הייתה על הצוואר.

רוב רבני הונגריה ראו בציונים פורצי גדר ומחללי שם שמיים, ודרשו דרשות רבות שנועדו להזהיר את לב הציבור מלנהות אחר הציונים. דרשה מפורסמת שכזאת יצאה מפי הרבי ממונקאטש:

"ולא תתורו אחרי לבבכם" – זה הרצל (הרץ=לב); "ואחרי עיניכם" – זה קוק (=הרואה).

בהברקה מפתיעה אחת, כרך הרבי בנשימה אחת את הציונות הלאומית, אשר חיממה את הלב היהודי, ואת הציונות הרוחנית, המאמינה, הצופה אל הגאולה, ומפרשת לדור מה ה' מראה לנו ומה הוא מצפה מאתנו. לפי הדרשה, היהודי הדתי בגולה חייב להישמר משני הפיתויים כאחד – מפיתוי הלב הציוני-הרצליני, ומפיתוי המראות הגדולים ו'אורות הקודש' של (הרב) קוק! כך הזהיר הרבי ממונקאטש, וזאת הייתה האווירה בהונגריה גם בתוך השואה, גם כשהחלו להגיע השמועות הנוראות על ידי הפליטים שברחו, עד לכיבוש הנאצי (ב-19.3.44) ואפילו אחריו.

הרבי ממונקאטש ידע היטב, כמובן, שפשט התורה עומד בסתירה חריפה לדרשתו המבריקה. ברור שהתורה מזהירה את עם ישראל לדורות, שלא 'לתור' אחרי הלב והעיניים של הגולה – לדבוק בארץ נחלת ה' בלי חשבונות, ובלי לשאול "הטובה היא אם רעה"? הציצית, בוודאי כבגד עליון גלוי ברשות הרבים, היא לבוש של ארץ ישראל, ולא של הגלות!

אם כן, מה חשב הרבי ממונקאטש?

בפרשת 'שלח' כתובים שני חטאים כבדים: חטא התיירים בתחילה, וחטא המעפילים בהר, בסוף. המעפילים בהר רצו בכל מאודם לתקן את החטא הראשון, ובחירוף נפש קמו לעלות – "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ" (במדבר י"ד, מ-מג). כאן התהפך הכול – כאשר ה' רצה לתת את הארץ, בני ישראל בכו. כאשר בני ישראל רצו, ה' לא נתן – "אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בקרבכם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ... כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', וְלֹא-יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם".

יתר על כן, אחרי הגזירה על מות דור המדבר במדבר, משה עצמו דיבר כמעט כמו עשרת התיירים: "...וְהִוא לֹא תִצְלָח... כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב...". לכאורה אפשר לטעון, שאזהרת "ולא תָתוּרוּ" מכוונת גם נגד התיירים, וגם נגד המעפילים בהר, 'ראש בקיר', נגד רצון ה'.

ככל הנראה, כך פירש גם הרבי ממונקאטש

רק בודדים בין 'גדולי התורה' לקחו בחשבון את האפשרות, שה' בכבודו הגדול יפסוק נגדם, ביד חזקה ובזרוע נטויה, כי ה' שם 'קץ מגולה' לגלות, והוא חפץ דווקא ב'מעפילים בהר' בחירוף נפש. אין כאן מקום לספר על ביקורו של הרבי ממונקאטש בארץ הקודש בימי ספירת העומר התר"ץ, אולם הוא חזר לביתו מאוכזב עמוקות אור לב' בסיון, סירב לקבלת פנים חגיגית, ומיעט לצאת מביתו שבע שנים, והלך לעולמו באותו הלילה, אור לב' בסיון התרצ"ז – עוד שבע שנים עברו, והרַכֶּבֶת להשמדה יצאה מפאתי מונקאטש, בלילה, אור לב' בסיון התש"ד –

הדמעות עומדות בעיני מאז שקראתי זאת, ועד היום כשאני מספר או כותב דברים מזעזעים אלה על חורבן הגולה.

הציונים, גם הדתיים שבהם (בתנועת 'בני עקיבא' עד היום אחד השבטים נקרא 'מעפילים'), כלל לא הכחישו את כוונתם להעפיל בהר, בלי לשאול אם ה' רוצה, מסכים או מתנגד, והיכן נמצאים 'גדולי התורה', אשר נחשבו כ'ארון ברית ה' ומשה' של הדור – בתנועות הנוער הציוניות שרו בקול גדול את שיר 'המעפילים'.

יתר על כן, האיסור "ולא תָתוּרוּ" נקבע לדורות רק נגד התיירים לפי הפשט והאמת, ומעולם לא נקבעה מצווה לדורות לאסור 'העפלה בהר', לא בתורה ולא בנביאים, אלא בתור גזירת שעה בלבד (שנסמכה בגמרא, כתובות קיא, על 3 מהשבועות בשיר השירים).

אחד מן הבודדים שקראו נכונה את רצון ה' באמת, היה ר' צדוק הכהן מלובלין, ודבריו הנועזים בשאלת ה'העפלה בהר' חריפים ומרחיקי לכת ביותר (צדקת הצדיק מ"ו):

'ולא לחינם כתבה תורה עניין המעפילים בפרשת 'שלח', אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם "אל תעלו..." – אלא שהם חשבו, שזה בכלל מאמר חז"ל (פסחים פו ע"ב, בהרחבת הסבר רוחני של ר' צדוק) – "כל מה שיאמר לך בעל הבית [=הקב"ה] עֲשֵׂה, חוץ מִצֵא [=מנחלתי / מתורתי].

...ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קה ע"א) – חוצפתא, מלכותא בלי תגא היא (=חוצפה היא מלכות בלי כתר) – פירוש, כידוע 'מלכות' היא 'כנסת ישראל', ו'כתר' הוא שורש רצון השם יתברך, ורצה לומר, ממשלה מעצמו, בלי רצון הרוצים [=להקים מדינה בלי רצון ה'], והתקרבות 'כנסת ישראל' מעצמם.

והם [=המעפילים בימי משה] לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פָּגָה [=בוסר], כמו שאמרו חז"ל (סוטה מט ע"ב) – בעקבתא דמשיחא חוצפא יִסְגֶא (=יגדל), שאז הוא העת לזה... ולכך אמר להם משה – "והיא לא תצלח"... שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה, שהוא 'עקבי משיחא'.

המעפילים

מילים: לוין קיפניס

לחן: חנינא קרצבסקי

אל ראש ההר! אל ראש ההר!

הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי?

מעבר הר הן זה מכבר

רומזת לנו ארץ צֶבי

העפילו, העפילו,

אל ראש ההר העפילו!

העפילו, העפילו,

אל ראש ההר העפילו!

אחים עלו, אחים עלו -

לב מי יֵרַך, יֵחַת מאבן נֶגֶף.

צעד עשוּ, רָאֹה תִראוּ

פי שנים אנו אז נִשָׂגֵב

העפילו...

נָהין לָרֹם! נָהין לָרֹם!

הטרם תראו דרך זו סַלּוֹנוּ

אחד פתאום נפל לתהום

קרבן ראשון, אך לא אחרון הוא.

העפילו...