בין פשרה לסינתזה - קריאת השכמה למערכת הפוליטית

במהלך השורות הבאות אנסה לחלק בין שתי תפיסות עולם במערכת הפוליטית בכלל ובציונות הדתית בפרט (וגם בעולם, אבל נעזוב את זה כרגע) ולנסות להבין לאן מועדות פניה, תחזיקו חזק, מקווה שזה יהיה שווה את זה

שי ראובני , ל' בסיון תשפ"א

בין פשרה לסינתזה - קריאת השכמה למערכת הפוליטית-ערוץ 7
שי ראובני
צילום: עצמי

בעולם של אנשים שונים, ישנם תפיסות עולם שונות, או בלשון חז"ל "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".

כל אחד מביא עימו ומבטא חלק מיוחד שיש רק בו, כלל החלקים חשובים כמובן. אך האם אנו מסתפקים בתפיסה הפוסט-מודרנית "חיה ותן לחיות" או בתרגום עממי "מצידי תתפוצץ העיקר אל תפריע לי לראות עוד פרק בנטפליקס" או שאנו שואפים ליותר, לחיבור חי ומשמעותי בין החלקים השונים בעם? האם ישנה דרך לאחד את תפיסות העולם השונות? ואם כן מהי הדרך?

מהותה של הפשרה היא דיסהרמוניה, כלומר-התנגשות בין שני ערכים בה אף אחד מהם איננו גובר על השני. במצב כזה, אין ברירה אלא ליצור מעין "הפסקת אש" בין הצדדים כך שכל אחד יוותר על חלק מעצמו, בד"כ על החלק המהותי בו כדי שיוכל להביא לפחות חלק קטן מעצמו לידי ביטוי.

ברור הדבר, שאם הייתה אפשרות לאחד מהצדדים "למחוק" את חברו הוא היה עושה זאת בלי למצמץ. במצב כזה שני הערכים חלשים ומחלישים.

אם פשרה היא "הפסקת אש" סינתזה היא ההפך הגמור ממנה, היא ברית קדושה בין שני הערכים, חתונה אם תרצו. סינתזה היא מצב בו שני הערכים מכירים כל אחד בחשיבות חברו ומתוך כך יוצרים מבנה המשלב את שני הערכים באופן כזה שלא רק שהם אינם מחלישים אחד את השני, הם אפילו מחזקים זה את זה. הם יוצרים קומפלקס ערכי חדש, חזק יותר מאותם שני ערכים עצמם בנפרד.

נקודה חשובה לא פחות היא נקודת המוצא של שתי הגישות. הגישה ה"פשרנית" איננה מאמינה בצדקת דרכה, או מזדהה במידה מועטה עם ה"ערכים" אותם היא אמורה לייצג ולכן היא מוכנה לוותר עליהם, גם אם בלעדיהם היא קליפה ריקה מתוכן. חוסר ההזדהות נובע, בין היתר, מחוסר היכרות עצמית, מי אני ומה חשוב לי? כשמשהו חשוב לנו אנחנו לא מוותרים עליו בקלות.

במצב של חוסר היכרות עצמית מה שנשאר זה להישאר "רלוונטי" גם אם זה ממש אבל ממש בקטנה. הגישה ה"סינתזית" לעומתה מכירה את עצמה היטב, לכן אמונה בצדקת הדרך גדול מאוד. היא כל כך מאמינה בצדקת דרכה ובחשיבות כלל ערכיה עד כדי כך שהיא דורשת שגם הערכים הנראים שונים ואף סותרים זה את זה ממבט ראשון ישלימו וייצרו גישה חדשה, הכוללת את כלל הערכים, בה כל אחד מהם מקבל את מקומו הראוי לו, בלי להתנצל ובלי להתקפל.

אירועי הימים האחרונים מחייבים אותנו לבחון באופן מדוקדק את התהליך שעובר על הפוליטיקה הישראלית בכלל ועל הציונות הדתית בפרט. בפוליטיקה, הגישה ה"פשרנית" מקבלת ביטוי מחוזק ב"ממשלת האחדות" המסתמנת בה הערך המשמעותי היחיד שנשאר הוא הדחת בנימין נתניהו, אם אפשר לקרוא לזה ערך. על הדברים החשובים באמת, אפשר להסתדר.

במוקדם או במאוחר הכל יתפרק, "בטל דבר בטלה האהבה". דוגמא נוספת היא תהליך הפרסונליזציה שעוברות כלל המפלגות, לא עוד דרך, מצע  מפלגתי ומשמעות כי אם איש אחד שבשבילו מצביעים. (תשאלו את חבריכם מי מספר שתיים במפלגה לה הצביע, מניסיון הם לא ידעו מי ממוקם שם).

מאז שנפתלי בנט הפך ליו"ר מפלגת ה"בית היהודי" הגישה הפשרנית החלה לפעול גם בציונות הדתית. זה התחיל מהניסיון לשריין את אלי אוחנה ברשימת המפלגה לכנסת לטובת צרכים אלקטוריאליים ולא כי זה נכון. זה המשיך במתן דריסת הרגל לרפורמים בשריד בית מקדשנו ברחבה הרפורמית-ה"מרפסת" המפורסמת.

זה נגמר (לפי ההסכמים הקואליציוניים) במכירת חיסול של כלל ערכי הציונות הדתית, מאובדן המשילות בנגב ועד פתיחת המחלקה "ליהדות מתחדשת" (מילה מכובסת לרפורמים) בסוכנות היהודית ולסיום-הגראנד פינאלה-ישיבה עם תומכי טרור בקואליציה. (כן אני יודע שגם ביבי הציע לרע"מ הצעות, אבל היי אם ביבי ניסה לקפוץ מהגג בנט צריך אשכרה לקפוץ?). הציבור שתופס את עצמו כחי ונושם אידיאלים, הגיע לנקודת מפנה.

לא רק בנט אשם, התפיסה שרוב חברי מפלגת "ימינה" מייצגים היא הגישה הפשרנית, מי שמוכן מראש לוותר על ערכיו יפסיד בסוף את כולם ויאפשר לבסוף גם את ההפך מתפיסת עולמו, (זה לא המצאה שלי, זה כלל ב"תורת המשחקים" תשאלו את פרופסור ישראל אומן). כש"ימינה" שברה שמאלה היא לחצה על לחצן המצוקה של הפוליטיקה הישראלית. הגיע הזמן להחזיר את הערכים למרכז הבמה "ביג טיים".

ממשלת אחדות היא בהחלט תקוותנו ושאיפתנו, השאלה אם עושים את זה נכון. אחרי ש"ממשלת האחדות" ו"ימינה" הראו לנו איך ממש אבל ממש לא עושים את זה, נשארנו רק עם הגישה "הסינתזית". רק כשהעם יזדהה עם ערכיו ויניח אותם "על השולחן" מתוך כבוד והערכה לערכים ששאר החלקים בעם ישראל מייצגים, נוכל ליצור ממשלת "אחדות" אמיתית. כזאת שתאפשר לכל חלק בעם לגלות את הטוב והיפה שבו בצורה הרמונית יחד עם שאר חלקי העם.

"ישראל באומות כמו לב באיברים" והלב הזה צריך לחזור לפעום, לא רק "סטארט-אפ ניישן" אלא אומה שחייה האישיים והציבוריים מבוססים על טוב משותף ועל ערכים. נקווה שעד הבחירות הבאות, נזכור, כל אחד ממקומו במפה הפוליטית מי אנחנו, מה דרכנו, מה שאיפתנו, נדבק בערכינו ונחיה אותם בלי להתקפל ובלי להתנצל. כשנעשה זאת, גם מנהיגינו יעשו זאת. אם הם יסרבו, נצמיח מתוכנו כאלו שיעשו זאת. בסוף, תהיה כאן ממשלת אחדות אמיתית.