עשרות דוכני ספרים ממלאים את מתחם שבוע הספר בירושלים, ואלפי אנשים כבר עברו פה בימים האחרונים. רובם באו לקנות ספרים, חלקם גם באו לפגוש את הסופר האהוב עליהם שהגיע במיוחד לחתום על ספריו.
ספריו של אורי אורבך ז"ל מוצגים בדוכן, אבל לצערנו הוא כבר לא איתנו כדי לחתום עליהם ולדבר עם הקוראים. לפני שש שנים הלך אורי לעולמו, שש שנים שבהן מיכל, אשתו, ממלאת את מקומו ובאה לאירועי שבוע הספר.
"גם על הצ'קים אני הייתי חותמת לפעמים במקום אורי", היא צוחקת כשאני שואל אם היא מכירה עוד אנשים שבאים במקום בן זוגם שנפטר, "ככה שאני בסך הכול ממשיכה מסורת שהתחלנו עוד כשאורי היה בחיים". ובנימה רצינית יותר היא מוסיפה "האמת שאני לא מכירה, אבל בשבילי זה טבעי כי הייתי שותפה לכתיבה בהרבה מהדברים ואפילו במאמרים''.
"למשל בספר 'ילדה כמוני', אורי הציע שיהיה קרדיט לשנינו, כי יש שם לא מעט שירים שכתבתי איתו. גם עכשיו, אני מרגישה שהשותפות שלנו לא הסתיימה. לקראת החגים עומד לצאת לאור החלק השני של 'מה מברכים על גלידה' שאורי כתב, לקסיקון למושגים ביהדות, ועבדתי על הכנתו כמה שנים. לקחתי את הטקסטים של אורי, ויחד עם עוד שני עורכים, אריאל שנבל שהתחיל, ואחריו רעות ברוש, שייפנו והוספנו קטעים, וכמובן שמרנו על רוב הספר כפי שאורי כתב".
עוד דוגמה שאורבך מביאה היא מתוך לקט מספרי 'ילדים כמונו' שגם הוא עומד לצאת בעוד מספר חודשים, בספריית בית אל. היה שם שיר כזה: "ילדים שאבא שלהם לא עושה מילואים, לא יודעים מה זה געגועים". "אז זה מקסים, אבל אני כאלמנה, שמכירה הרבה יתומים", היא אומרת, "יכולה לפרסם כזה משפט? איך אפשר להדיר ילדים אחרים כאילו להם אין כאב וגעגוע? כמעט השמטתי את השיר, אבל בסוף הפכתי אותו משלילה לחיוב – "ילדים שאבא שלהם עושה מילואים, יודעים מה זה געגועים".
"אני מעיזה לקחת את החירות הזו ולשנות דווקא כי אני שותפה ביצירה שלו. הייתי שותפה אז לכתיבה וגם עכשיו, כשאני עורכת את הדברים שהשאיר וממשיכה את מה שהוא התחיל. חוץ מזה, מעבר לעניין החתימות שהוא באמת מינורי, אני באה בעיקר כדי לספר על הספרים".
בכל זאת, עברו שש שנים מאז שאורי נפטר, בטח כבר שמעת הכל על הספרים. יש תגובות חדשות ודברים שמפתיעים אותך או שכל שבוע הספר דומה לקודמו?
"דבר ראשון, באמת כל שנה מחדש אני מגיעה ליריד ושמחה לראות אנשים שמחוברים לדברים שאורי כתב ושומעת סיפורים חדשים איך האזינו לו או קראו את דבריו והתחברו לאישיותו. הספרים תמיד נחטפים, הנה הפעם שכחתי לתאם מראש שאני מגיעה ונשארו בקושי שלושה ספרים וחצי".
"וגם השנה, כל הזמן אומרים לי איך הדברים שאורי כתב רלוונטיים גם היום. למשל יש קטע ב'דתי נורמלי' בשם 'התרגלנו', על המצב בשדרות, שהוא כותב שם ש"אולי יום אחד כאם הטילים ייפלו בתל אביב ליד הכתבים שכל הזמן מדווחים על ירי שהתרגלנו אליו, גם התושבים בשדרות יתרגלו', ועכשיו זה נהיה כל כך אקטואלי".
"או ב'יש מניין בבניין' שאורי כתב בו על המניין של מוצאי שבת. כשהספר יצא לאור לפני שנתיים מישהו אפילו העיר לי שצריך להתפלל בבית כנסת, ואני אמרתי לו אדרבה, תלמד זכות על ישראל שמקבלים את השבוע בקדושה יחד עם כל השכנים, והנה, נכנסה לחיינו הקורונה ולכולנו היה מניין בבניין".