בני הערובה ממבצע אנטבה נוחתים בישראל
בני הערובה ממבצע אנטבה נוחתים בישראלצילום: MOSHE MILNER לע"מ

"אין עוד עם, בדורנו לפחות, שהיה עושה את מה שעשינו באנטבה. המבצע הוא של העם כולו – של הממשלה, שבאה מן העם ונבחרה על-ידיו ונועזה להחליט; של צה"ל, צבא-עם אמיתי, שקמץ את אצבעותיו לביצוע הפעולה".

לקרוא לשבוים דרור

רבים דיברו השבוע על נפילת שלטון נתניהו בן תריסר השנים, ואילו מחשבתי נדדה לה שנים רבות אחורה, ליום נפילתו בקרב של אחיו הבכור של רה"מ לשעבר יבדל"א, סא"ל יהונתן (יוני) נתניהו הי"ד. השבוע ו' תמוז יצוינו ארבעים וחמש שנים לאותו קרב הרואי ומופלא בו חולצו למעלה ממאה בני ערובה, יותר מ4,000 ק"מ משטח מדינת ישראל.

דמותו המזהירה של יוני, כאדם וכמפקד נערץ, ופעולת החילוץ שנחשבת עד היום למבצע החילוץ הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית של העת החדשה, הביאו אותי לשוב ולהתבונן באותו מבצע ובדמותו של יוני. אולי כמעין אמירת הלל שקטה, "על הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

אחד מן הקצינים הבכירים ב"יחידה" (סיירת מטכ"ל) התבטא לימים על המבצע במילים הבאות: "כשחושבים על כך, שהפעולה הזאת הוכנה כולה ביום וחצי... שהרימו [כך] פעילות כזו, את היקף המבצע כולו, ברמת המורכבות של אנטבה – זה מדהים".

המבצע הנועז התרחש למעשה במוצאי שבת פרשת חוקת התשל"ו (אור לו' תמוז). אולי ממש באותם רגעים בהם ארבעת ההרקולסים, שנשאו בבטנם את הלוחמים, היו בדרכם אל היעד באנטבה, אמר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בפתיחת שיחתו השבועית במוצאי השבת את המילים הבאות: "נמצאים במדבר, וזקוקים לתפילת הדרך ולברכת הדרך" ובהמשכה: "המדבר מסובך מאוד ובתוך כל זה ה' יתברך מנחה אותנו. מתוך המחשכים נעשים הבירורים" "מוכרחים לעבור מלחמות..." (מתוך התורה הגואלת כרך ב' עמ' קצו-קצז, שיחת פרשת חקת, ו' תמוז התשל"ו). האם הרגיש? האם ידע?

כמה מופלא הדבר שבמוצאי השבת בה קראו בבתי הכנסת ברחבי העולם את הפסוקים: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה", יצאו חיילי צבא ההגנה לישראל, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנים לאחר מכן, להכות באויבי ישראל ו"לקרוא לשבוים דרור".

אל ארץ צבי

באותו שבוע, טרם תכנית המבצע החלה לקרום עור וגידים, כתב יוני לברוריה חברתו הרהורים מלאי עצב על מצבו: "אני עומד בשלב קריטי בפרשת-חיי, ובפני משבר פנימי עמוק שמערער זה זמן את שרשרת מושגי... רוב הדברים שכתבתי מוצגים בסימני שאלה. אילו ידעתי את התשובות, לא הייתי מתלבט ומתייסר כל כך... קשה לי כפי שהיה קשה לי רק מספר פעמים בחיי..." (המכתב האחרון בספר "מכתבי יוני" עמ' 284-285).

על דברים אלה כתב שנים לאחר מכן, אחיו עדו, את הדברים הבאים: "אם יש רגע נחמה ברגע מותו זה, היא כרוכה בעובדה שהדכדוך הנורא, שפקד אותו בחודשי חייו האחרונים, כאילו נשטף בגל אחד, עם ההכנות למבצע, כשניתנה ליוני ההזדמנות להביא לידי ביטוי את מלוא גדולתו כמנהיג וכאיש צבא".

"ואם יש נחמה נוספת על מותו, הרי זה בתחום האידאי, שגם לו יש מרכיב כלשהו בשיכוך הכאב. מה ייזכר מכל זה? אתה שואל את עצמך. אינך יודע להשיב על כך, אך אתה חושב על מה שאמר מנהיג כושי אמריקני, בייארד ראסטין, כשבא לישראל. "אני משוכנע בכך," אמר ראסטין, "שבמהלך השנים, אולי גם בעוד אלף שנה מהיום, כשבני-אדם יהיו נבוכים ומפוחדים, כשתינטל אנושיותם והם ירגישו שאין מוצא להם זולת מוות והרס – ייזכר אחד מהם בסיפור על יונתן באנטבה. והסיפור יוגד לאותם אנשים מיואשים, מישהו יצטודד בפינה ויתחיל ללחוש; ובאותו רגע יתחיל שחרורם".

"אין עמים רבים, שמסוגלים להצמיח אנשים כמו יוני, אני מהרהר עכשיו... כמו אידי אמין – כן, כל עם מצמיח כאלה, למכביר. אבל כמו יוני, לא. רק עמים מעטים, ורק יחידים מכל עם. ומכל עמי העולם, אין עוד עם, בדורנו לפחות, שהיה עושה את מה שעשינו באנטבה. "אנחנו", אני אומר, שכן המבצע הוא של העם כולו – של הממשלה, שבאה מן העם ונבחרה על-ידיו ונועזה להחליט; של צה"ל, צבא-עם אמיתי, שקמץ את אצבעותיו לביצוע הפעולה; ושל אמיר, אותו נער ירושלמי, ואחרים כמוהו, שכדי להציל במהירות חפים מפשע שבפנים, הסתער ללא היסוס היישר מול הגרמני היורה, והרגו.

אני חושב על "מבצע יונתן" ועל העם היהודי, שמזין ברוחו ובמעשיו את העולם זה אלפי שנים, ואני יודע – עוד יש בעם הזה כוח ויכולת ללא גבול". (הקרב האחרון של יוני, עמ' 216-217).

שני צדדים, כך נדמה לי, נאבקים תדיר בזהות הישראלית לאורך הדורות; האחד, כנוע לתכתיבים ולמסגרות. מנסה להתאים עצמו לדעת הקהל הבינלאומית. ואילו האחר, חדשני, פורץ דרך, חושב מחוץ לקופסא ונאמן לערכיו ולייעודו. כאשר זה האחרון מתחזק – אנו מבשרים בשורה לעולם כולו ומהווים מגדלור לאנושות. מבצע "כדור הרעם", שנקרא לימים על שם סא"ל יהונתן נתניהו, מפקד המבצע, היה רגע בשורה שכזה שנצרב לדורות ומהווה קריאת כיוון גם להנהגה הישראלית היום.

אֶל אֶרֶץ צְבִי...

אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה

שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,

אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁבְּהָרֶיהָ

פּוֹעֶמֶת עִיר מִדּוֹר לְדוֹר

אֶל אֶרֶץ אֵם לְטַבּוּרָהּ

קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ בְּטוֹב וּבְרַע.

(ארץ צבי\ תלמה אליגון רוז)