כאשר משבר הקורונה פרץ בישראל לפני יותר משנה, במכללה ירושלים הייתה זאת ד"ר שרה פנטליאט, ראש תחום התקשוב שמובילה את התוכנית הדיגיטלית ואחראית על איכות ההוראה, שנאלצה להתמודד עם השינוי הפתאומי במתכונת הלמידה. "הקורונה לא שאלה אותנו אם לבוא או לא, וברגע שהיא באה, בלית ברירה, כולם הפכו להיות מורים מרחוק", היא נזכרת באותם ימים. "זאת הייתה סיטואציה של אין ברירה. קודם לכן שאלתי כמה מרצים מי מוכן ללמד מרחוק, לפחות 95 אחוזים מהמורים ששאלתי אמרו שאין מצב, הם לא הכירו דבר כזה. אבל ברגע שלא הייתה ברירה היה מפתיע לראות שכולם עשו זאת. כמובן לא רק אצלנו אלא בכל העולם ובכל מוסדות החינוך. אפילו גני ילדים עברו ללמידה מרחוק בהיקף כלשהו", היא אומרת.
פנטליאט משתפת באתגר הגדול שהתקופה הניחה לפתחה: "זה דרש להנחות את המורים ואת הצוות כיצד ללמד מרחוק ולערוך להם היכרות עם תוכנת הזום ועם מערכת מקבילה שנקראת 'מודל', שמאפשרת פונקציות נוספות. היה צריך להביא את המרצים למצב שבו הם יכולים להשתמש בתוכנות הללו ולשלוט בהן. במקביל, היה צריך גם להדריך את הסטודנטים איך להשתמש בתוכנות השונות וללמוד בעזרתן. זה היה שלב ראשון במעבר, שהיה בעיקר טכני: ללמד את השותפים להסתדר במציאות החדשה של מערכת למידה דרך אמצעים טכנולוגיים. השלב הזה כלל ניהול של השיעורים תוך כדי ניהול פעילות הסטודנטים והמבחנים".
הלמידה המקוונת כאן כדי להישאר
בימים אלה, כאשר מסתמן שבחסדי שמיים לפחות במדינת ישראל הקורונה כבר מאחורינו, הגיע הזמן להערכת מצב מחודשת בתחומים רבים, וביניהם החינוך. רבים רואים בקורונה כקטליזטור לאימוץ תפיסה אחרת בהוראה. לפי דעה זו הקורונה חוללה שינוי תפיסתי עמוק בקרב מכשירי דור המורים הבא בפרט ובאקדמיה בכלל. זה קרה לאחר ההלם הראשוני ושלב ההסתגלות, כאשר הגיע רובד נוסף ומשמעותי יותר – לדאוג שהלמידה המקוונת תהיה טובה ולא רק בדיעבד.
"אי אפשר לקחת דברים שעושים אותם בדרך מסוימת, ולעשות אותם מרחוק בדיוק באותה צורה", מסבירה פנטליאט. "ברגע שמשנים את דרך הלמידה, צריך לשנות גם את תהליכי הלמידה כדי שהלמידה תהיה טובה, כדי שהתלמידים יוכלו ללמוד כמו שצריך ולא יירדמו בבית מול המסך של הזום. זה דרש מהמרצים המון השקעה והמון עבודה מבחינת תהליכים פדגוגיים, לעשות את זה כמו שצריך. השקענו בשלב הזה הרבה מאוד, עד שנגמרה הקורונה".
לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, שתהיה ככל הנראה ללא הגבלות ממשרד הבריאות, מנסים במכללה להרכיב מחדש את התמהיל המיטבי של מערך הלימודים. "מה שכולם מבינים הוא שאי אפשר להחזיר את העולם למה שהיה לפני הקורונה", היא מחדדת. "צריך לקחת דברים שלמדנו בתקופת הקורונה ולראות כיצד אנחנו יכולים להשתמש בהם כדי לשפר ולייעל תהליכים גם כשאין קורונה. לשמחתנו ראינו בקורונה שדברים יכולים להשתנות, אפשר ללמוד מרחוק. עכשיו השאלה מה הלאה. צריך לבחון היטב מה לאמץ ומה להשאיר, מה היה טוב ומה היה פחות טוב, את הדברים הטובים לאמץ ואת הדברים הפחות טובים להשאיר. זה השלב שלא רק אנחנו כמכללה נמצאים בו, אלא כל המדינה וכל מערכת החינוך בארץ".
אפשרות נוספת שמעלה פנטליאט היא להשאיר את אופי הלימודים של תקופת הקורונה כתוכנית מגירה. "ראינו שזה רלוונטי לתקופות נוספות, כמו למשל תקופת המלחמה הקצרה שחווינו זה עתה. אומנם ברוך ה' היא הייתה קצרה, אבל יותר מחצי מהתלמידים נאלצו להישאר בבית. בעקבות הקורונה, למשרד החינוך כבר יש תוכנית מגירה ללמידה מרחוק והם השתמשו בה. באופן כללי המטרה היא לשלב בין למידה בכיתות ובין למידה מרחוק, בצורה היברידית".
ביקשו להמשיך את הלמידה מהבית
"שנת הקורונה הפכה את הלימודים למשהו קל ונוח בשביל התלמידים והסטודנטים. כולם שמחים בזה", מרחיבה ד"ר צילה ארן, חברת הנהלה וראש המחלקה לחינוך במכללה ירושלים. "אני מלמדת לתואר שני ויש לי סטודנטית מארצות הברית שלומדת אצלנו. הלמידה מרחוק אפשרה לסטודנטים מרחבי העולם וממקומות שונים בארץ ללמוד אצלנו באופן קל, נוח ונגיש. והם אכן למדו מצוין", היא מעידה.
"מבחינת המרצים זה בוודאי היה אתגר", היא מודה. "אנחנו כמכללה נערכנו לזה והקמנו אתר משנה של הדרכה ללמידה מרחוק שהנגיש גם לסטודנטיות וגם למרצים את המעבר ללמידה מקוונת, תוך ירידה לפרטי פרטים. זה גרם לכך שהמרצים אותגרו ונערכו ללמידה מעניינת. הם לא רק לימדו בזום כמו שלימדו בכיתה פנים אל פנים, אלא המציאו את עצמם מחדש ולימדו בצורה שונה ומעניינת. זה היה אתגר שאנחנו ממשיכים ולוקחים אותו הלאה".
בעוד הדיון סביב הלמידה מרחוק מתמקד בלמידה של הסטודנטים ובאתגרי המרצים, לעיתים נשכח המצב הרגשי והחברתי של הסטודנטים. "אנחנו שמנו על זה דגש וערכנו מפגשים קבוצתיים ומפגשים פרטניים. למי שהיה קושי, הלכנו לקראתו".
ד"ר ארן מחדדת שגם עכשיו, עם תום הקורונה, שלושת הפרמטרים הללו מנתבים את הדרך הלאה, גם בשנת הלימודים הנוכחית: "אנחנו נותנים קורסים בתחומים של מיומנות חברתית, ואנחנו ממשיכים בתוכנית היברידית, גם השנה. אפילו שבעזרת ה' הסטודנטים יחזרו לקמפוס, זה לא יקרה בצורה שהייתה לפני הקורונה. כל המערך בנוי כך שיהיו שיעורים סינכרוניים וא־סינכרוניים, בקמפוס וגם מחוץ לקמפוס. ממשיכים את המומנטום, ויחד עם זאת מקווים שהסטודנטים ישמחו בזה. אנחנו בין המכללות הבודדות שהחזרנו סטודנטיות של שנה א', וזה לא היה קל. הן רצו להישאר בבית וללמוד בצורה שנוחה להן. אבל בסוף הן היו מרוצות. הן לא הכירו בכלל את הקמפוס והופתעו להיווכח עד כמה המכללה היא מקום מאיר פנים ונחמד".
גם לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, המטרה היא לשמר את מה שהיה וליצור תמהיל נכון מהלמידה שהייתה בשנה שעברה. "הלימודים צריכים להיות בצורה היברידית, חלק מהם יהיו בקמפוס וחלק מהם יהיו סינכרוניים וא־ סינכרוניים, שבהם סטודנטים לומדים לבד וחושבים לבד. יש חשיבות רבה ללמידה מרחוק ויש חשיבות גם ללמידה פנים אל פנים בקמפוס. אנחנו רוצים שתהיה גם למידה בקמפוס וגם למידה מרחוק, הן סינכרוני בזום, שהמורה מלמד את התלמידים בזמן אמת אבל הם לא בכיתה, והן א־סינכרוני, שהם לומדים בבית. שהמורה נותן להם עבודה, לקרוא מאמר, להעמיק בסוגיות, לחפש חומרים. הם לומדים את הנושא בהכוונה מרחוק. לאור מה שלמדנו זה התמהיל הנכון".
"הנוכחות בתוך הקמפוס מעצימה את המערכת הרגשית ואת סיעור המוחות. הלמידה בזום מאפשרת נוחות לתלמידים. הם התרגלו, זה נוח להם ומסייע להם מכל הבחינות. וגם הלימודים הא־סינכרוניים, שישבו בבית ויחשבו על החומר וילמדו עליו באופן עצמאי", היא מנמקת את היתרונות של כל אחד ממרכיבי התמהיל. "כל זה למדנו מהקורונה ואנחנו רוצים בשנת הלימודים תשפ"ב ליצור תוכנית עם התמהיל הזה".
שינוי עומק שכבר היה צריך להתרחש
"המהפכה הזאת הייתה צריכה להתחיל כבר לפני כמה עשורים וביתר שאת", קובע ד"ר שמואל שנהב, ראש בית הספר לתואר שני במכללה ירושלים וראש התוכנית להכשרת מנהלים 'אבני ראשה'. "המהפכה של מורה־כיתה־תלמיד ומרצה־סטודנט שמכשיר אותו להוראה ומקנה לו ידע ומיומנויות הייתה חייבת כבר לפני תקופה לא מבוטלת להתחלף במציאות אחרת לגמרי. מציאות שבה הלומד הוא לומד עצמאי, לבד, המורה נהפך למנטור והמרצה נהפך למלווה. כוח הסמכות של המרצה או של המורה הוא לא בגלל שהוא בעל הידע, אלא בגלל שהתלמיד או הסטודנט נתן לו את הכוח להוביל אותו או ללוות אותו. המהפך הגדול הוא שהתלמיד הופך להיות לומד עצמאי, והמורה, המרצה והמנהל רק מלווים אותו בלמידה העצמית שלו".
על המהפך שד"ר שנהב מבקש להנחיל מדברים לא מעט כבר שנים רבות, אבל הוא עדיין לא התקדם לכדי ביצוע, עד שהגיעה הקורונה. "גם אם הוא התבצע, זה היה בנקודות מסוימות מאוד", הוא אומר בצער. "הקב"ה הביא עלינו את הקורונה כדי שנלמד מזה, ואחרי שהיא חלפה צריך לראות מה הלאה. אפשר להפטיר כאשתקד, מה שהיה הוא שיהיה. מורה, כיתה, גיר, לוח, ברקו עם מחשב נייד, מצגת יפה, הבניית החומר, מיומנויות למידה והשתלמויות מורים לאיכות הוראה. לאחר הפסקה קטנה של שנה וחצי, חזל"ש ועולם כמנהגו נוהג".
לפי ד"ר שנהב זו כמובן איננה האפשרות הרצויה. "קרה כאן משהו, אז בואו נעצור ונתחיל לחשוב על משהו חדש", הוא מבקש. "צריך לשנות את התפיסה הכוללת. לא מתחילת הפיילוט של הרפורמה שתתחיל בשנת 2030, אלא מחר בבוקר. כל מרצה בכיתתו, כל מורה בכיתתו, כל מי שיש לו איזשהו תפקיד במערכת החינוך, הוא כבר לא רק מורה, מנהל ומרצה אלא הופך להיות אדם שמלווה את מושא החינוך שלו, מראה לו כיווני דרך, חושף אותו בפני דברים, מתריע מפני סכנות, מעודד, נותן כוחות, מוסיף מוטיבציה, מעניק למידה רגשית־חברתית. אבל יותר לא מקנה ידע ולא מלמד. לא מתמטיקה, לא תנ"ך, לא היסטוריה. כלום. התלמיד לומד לבד".
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכן הלאה. יש כאן היררכיה מסוימת. ראינו בהיסטוריה שאנשים שלמדו לבד לא בהכרח הגיעו למקומות טובים.
"הסיפור של הורים מול ילדים שונה לגמרי", הוא מבקש לסייג את דבריו. "הסמכות ההורית היא סוגיה בפני עצמה. לא עושים גזור־הדבק מסמכות המורים החדשה. סמכות המורים הישנה הייתה מכיוון שהמורה הוא בעל הידע והוא קיבל את המעמד מההורים ומהמנהל, וזה פאסה. עכשיו התלמידים נותנים כוח למורה להיות המלווה שלהם".
החרגה נוספת מתפיסתו החינוכית־לימודית של ד"ר שנהב היא תחום לימודי הקודש, אך גם בו הוא מבקש לחולל שינוי. "מדובר במהלך הרבה יותר מורכב, אבל גם כאן צריך להתבצע שינוי תפיסתי, שבו ראש הישיבה, המלמד והר"מ כבר לא ילמדו עוד משנה או עוד דף גמרא. ראש הישיבה כבר לא ילמד עוד חידוש גדול, אלא גם כאן יכוון למהלך שבו כל תלמיד עד אחרון התלמידים שלו יידע לחדש חידושים בעצמו. הם ילמדו את התלמיד ללמוד גמרא בהכוונה, לא בהדגמה. הם יכוונו את התלמיד להיות לומד עצמאי אפילו במקצועות הקודש. זה לא יערער מבחינת קיום מצוות, לימוד מוסר, ערכים ומידות. להפך, זה יעביר את המושכות ללימוד עצמי של התלמיד. כמובן, לא מדובר שאדם יישב ללמוד לבד בבית המדרש, איש איש לעצמו", הוא מבהיר. "בית המדרש עם האווירה של הלימוד, עם קושיות והסברים, ימשיך להיות. לימוד בחברותא לא יהיה לימוד רגיל של מבוגר עם צעיר אלא כזה שיגרום לצעיר להתמודד עם דף הגמרא ולא ילמד אותו מה הגמרא אומרת. הוא ילמד אותו להבין דף גמרא, ראשונים ואחרונים. כך גם בכיתה, לא יהיה מצב של מורה שעומד מול הכיתה ואומר להם לפתוח משנה וללמוד יחד. אלא המורה ייתן לכל תלמיד לפצח סוגיה שיכולה לעלות מהמשנה הזאת, ומקסימום יוכל לשתף אותם בהבנה שלו, השאר יהיה שלהם", הוא מתאר.
"אני מאמין שלא סתם הקב"ה הביא עלינו את מה שהביא. אנחנו כאנשי חינוך היינו צריכים לקבל את סטירת הלחי הזאת כדי לשנות כיוון", אומר ד"ר שנהב בנחרצות. "אחת האפשרויות להפוך את ההוראה והלימוד לדבר הנכון הבא היא הלימוד הסדנאי בקבוצות, שהוא למעשה מסע שמתרחש בנפשם של המשתתפים בכל מפגש. המנחה־מרצה או המורה־מלווה צריכים להוביל את השהות במפגש, שיהיה בו מרכיב סדנאי. ללא ספק הקורונה שימשה כמבער כדי להתקדם לכיוון הזה".