משפחה כן בוחרים

מיכאל פואה הוא איש אופטימי. "אנחנו חיים בתוך מציאות ניסית", הוא אומר, "אנשים צריכים לפקוח את העיניים ולראות את זה, ויחד עם זה להתחיל לבחור ולקחת אחריות על יהדותה של המדינה, על שלמות המשפחה ועל בריאותה של החברה. הקדוש ברוך הוא לא מוותר ודוחק אותנו לפינה כדי שנקום, נתעורר ונפעל. כואב לי על המחירים שאנשים נדרשים לשלם בגלל בחירות לא נכונות או בשל חוסר הבנת המציאות, אבל כנראה שרק ככה מתעוררים".

פואה מדבר מניסיון אישי: הסכמי אוסלו היו אלה שהביאו אותו אל הפעילות הציבורית, שבה הוא עוסק במרץ עד היום במסגרת ארגון 'בוחרים במשפחה', מרכז אחווה ועוד. "הבנתי וראיתי מול עיניי את האסון הממשמש ובא", הוא משחזר. "הייתי אז מחנך בקיבוץ לביא. בחודש האחרון ללימודים כתבתי להורי התלמידים מכתב על כך שאיני יכול לעמוד מנגד ואני יוצא למחות, והלכתי להפגין הפגנת יחיד מול משרד ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל". הוא עמד שם עם קלצ'ניקוב מפלסטיק שכוון אליו כדי לזעוק נגד נתינת נשק, שטח וכוח לאויבים. "זה עשה הרבה רעש והתחיל את ההפגנות הגדולות נגד ההסכם. הפגנתי שם יותר מחודשיים וחזרתי הביתה רק בשבתות". כשניסו לגרש אותו משם הוא עתר לבג"ץ, שאישר לו לעמוד ולהפגין אבל בלי רובה הפלסטיק אלא רק עם שלט שמתוכו גזורה צורת רובה. "אנחנו חיים בשפע שמרדים אותנו", הוא אומר היום. "לפעמים רק אירועים חיצוניים ומטלטלים מצליחים להעיר אותנו לבחור בדרך שבה אנחנו מאמינים באמת".

לגדול עם עיתון 'הארץ'

מיכאל פואה גדל בירושלים, אביו עלה מאיטליה ואמו מאנגליה. "הוריי חזרו בתשובה, אם כי לא במובנים של היום", הוא מסביר, "הם בחרו בדרך חיים דתית מסורתית". אביו של פואה גדל באיטליה והוא בנו של גנרל איטלקי בצבאו של מוסוליני. "אבי גדל כבן אצולה. דרגתו של סבי הייתה מקבילה לדרגת סגן אלוף והוא עסק בפיתוח מדעי בצבא. כשאבי היה הולך לשוק ליווה אותו חייל לאות כבוד".

בזמן השואה התרחשה טלטלה גדולה: "כשחוקקו את חוקי הגזע סבא איבד את משרתו. לסבא היה חבר, כומר נוצרי, שעזר לאבא להתחבא ולהבריח את הגבול". האב הצליח לברוח לשוויצריה ואחרי המלחמה נפגש עם אחיותיו במחנות עקורים. הם החליטו ששוב לא ייפרדו ושיעלו יחד לארץ. ההורים נספו במלחמה. אביו הצטרף לקבוצה איטלקית ששהתה בקיבוץ יבנה. "שם הוא הבין שהוא לא יודע מה זה להיות יהודי. בהסכמת הקיבוץ הוא הלך ללמוד אצל הרב אלימלך בר שאול והתחיל לשמור מצוות ברמה מסוימת".

אמו גדלה באנגליה, בבית חילוני. "בשלב מסוים היא הצטרפה לבח"ד – ברית חלוצים דתיים, והתחילה לשמור כשרות בבית למרות התנגדותם של הוריה. אחר כך עלתה לארץ". הוריו נפגשו בירושלים והקימו בית מסורתי. "למדתי בבית ספר ממלכתי־דתי, וזה תרם להתחזקות של הוריי מבחינה דתית, אם כי אבי נשאר שמאלני כל חייו. גדלנו בבית עם עיתון הארץ", הוא צוחק. "נלחמתי מול ההורים כדי ללכת לישיבת ירושלים לצעירים בתיכון. זה היה שלב חשוב בעצמאות שלי. אחר כך המשכתי למרכז הרב ואחרי שנתיים וחצי התגייסתי לצבא". הוא שירת בחטיבה 7 של השריון, וסיים בתור קצין המבצעים של החטיבה.

מלכי, אשתו, היא בתו של הרב יוסף ברמסון, שהיה ממקימי הישיבה לצעירים שבה למד ואף לימד את פואה עצמו. הם מתגוררים במצפה נטופה כמעט 30 שנה ומגדלים שבט מפואר של 12 ילדים ושפע של נכדים. בנו הבכור יהודה הוא יו"ר ארגון זכויות האדם 'בצלמו'.

המפגינים ששיתקו את המדינה

מאז הסכמי אוסלו הפך בית משפחת פואה למרכז לפעילות ציבורית ענפה. "הקמנו בבית מטה מחאה נגד ההסכמים. אוהל המחאה הראשון הוקם פה, בצומת גולני, ואחריו הוקמו אוהלי מחאה בכל הארץ. היה לנו כאן גם מטה לשחרור השבויים והנעדרים. הדסקית שגנדי לבש, עם שמות השבויים והנעדרים, הייתה רעיון של אשתי". היתרון של מטה משפחת פואה היה עבודה נכונה מול התקשורת: כל אירוע שארגנו זכה לסיקור תקשורתי, בזכות מפגשים של מיכאל עם עיתונאים שלימדו אותו עבודת תקשורת נכונה.

כשקמה תנועת 'זו ארצנו' של משה פייגלין, פואה התרשם והזדהה עם הרעיונות שפייגלין הציג. "כשפגשתי את משה, החמאתי לו על פועלו אבל הוספתי: שכחת רק דבר אחד – תקשורת. בלעדיה אי אפשר". פייגלין מינה אותו לאחראי התקשורת של התנועה והוא נרתם למשימה. "פרצנו לתודעה עם ההפגנה הגדולה של 'זו ארצנו', שחסמה את כל המדינה". באוגוסט 1995 חסמו פעילי התנועה 78 צמתים מרכזיים ברחבי הארץ. "רצינו להעביר מסר שהעם מתנגד להסכמי אוסלו. לא רצינו שזו תהיה מחאה של המתיישבים בלבד, ולכן חסמנו צמתים בכל רחבי המדינה: בפתח תקווה, צומת תשבי ועוד". התחבורה שותקה, הארץ כולה עמדה בפקקים וכוחות משטרה ומג"ב גדולים נדרשו לפיזור ההפגנות. תנועת 'זו ארצנו' נחקקה בתודעה הציבורית".

"מהר מאוד הבנו שהמאבק האמיתי אינו על שטחי ארץ ישראל אלא על יהדותה של המדינה והאם היא תהיה מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה". הוא אומר. "היום זה ברור לכולם אבל אז, בשנת תשנ"ד, לא הבינו על מה אנחנו מדברים. באותו זמן מחקו מתעודת הזהות את הלאום היהודי, והייתה גם הצעה לשינוי ההמנון. הבנו לאן הרוח נושבת והקמנו את התנועה הפוליטית, מנהיגות יהודית. הרגשנו שאנחנו מאבדים את המדינה וזו הייתה מלחמה על הבית".

מתי הצטרפתם לליכוד?

"ותיקי הליכוד פנו לפייגלין והציעו לו להצטרף למפלגה, והוא ביקש ממני לבוא איתו. עזבתי את עבודתי כמורה והתמסרתי לפעילות באופן מלא כמנכ"ל מנהיגות יהודית". בתחילה הם פקדו אנשים לליכוד ובבחירות הראשונות למרכז הליכוד הגיעו ל־130 חברים. "זו הייתה הצלחה אדירה שהעניקה לנו כוח מפלגתי עצום. כולם רדפו אחרינו אבל אנחנו רצינו לקדם רעיונות, לא אנשים. זיהינו כבר אז שבמקביל למאבק על ארץ ישראל מתנהלת מערכה קשה שאין מי שנלחם בה, והיא פירוק המשפחה. באותה שנה של הסכמי אוסלו התחילו להיחקק חוקים שמפוררים את המשפחה. כשפייגלין נכנס לכנסת עבדתי איתו כדי לקדם חוקים שקשורים למשפחה, ליהדותה של המדינה, להר הבית ועוד".

אירופה איבדה את שמחת החיים

לאחר שעשה דרך ארוכה עם משה פייגלין, ואף היה חלק ממפלגתו 'זהות' בתחילת דרכה ("אני כתבתי את החוקה הראשונה של זהות"), החליט מיכאל להפסיק את פעילותו הפוליטית. הוא למד להיות מוהל ובמקביל עסק בלימוד כתבי שבתאי בן דב, איש הלח"י, "שהרבה מרעיונותיו הובילו אותנו במנהיגות יהודית. גיליתי שיש לו ארבעה כתבים שבהם הוא משווה את המשפט העברי לשבע שיטות משפט ברחבי העולם העוסקות בדיני הקניין, כתבים שאני רואה בהם בשורה ענקית. בעקבות הרעיונות הללו נפגשתי עם חבר ילדות, הרב עזריאל אריאל, שהציע לי להצטרף למרכז אחווה למדיניות חברתית־יהודית. במרכז אנחנו מקדמים שיח חדש, תורני־יהודי, על ראוּיוּת – מושג המגדיר שילוב בין זכות ואחריות". במסגרת מרכז אחווה הקים יחד עם חבריו גם את תנועת 'בוחרים במשפחה', אשר מבקשת ליצור שיח יהודי, ערכי ומקצועי בנושא המשפחה בהתבסס על תורת ישראל.

איך פועלים בכיוון הזה?

"על ידי בניית התודעה, דרך המושגים והשפה. לפני כמה שנים, מול שפה שפיתחו ארגוני הלהט"ב, לא הייתה לנו שפה. היום אני מרגיש שיותר ויותר אנשים יכולים לדבר על הנושא בלי לגמגם, מכיוון שיש להם שפה ומושגים". הוא מדגיש את הנזק שגורמים למוסד המשפחה ארגוני הלהט"ב בפעילותם ובהתבטאויותיהם: "משפחה זה משהו שמורכב מאב ואם – משפחה טבעית, שמולה ארגוני הלהט"ב הציבו משפחה הסכמית. המשפחה הטבעית שומרת על החירות של האדם, בעוד משפחה הסכמית באה כביכול בשם החירות לבחור, אבל יוצרת את השעבוד הכי גדול, כי היא בנויה על הסכם שמי שנותן לו תוקף הוא בית המשפט, השלטון. כשהמשפחה עוברת להיות הסכמית, חירותנו נמסרת אל השלטון שקובע מי הוא אבא, מי היא אמא, ולמי שייכים הילדים".

החזון של 'בוחרים במשפחה' מדבר על חברה נכונה שבנויה במעגלים, מהאדם הפרטי - האינדיבידואל וחירות הפרט, דרך חירות המשפחה, הקהילה והמדינה. "משפחה בריאה ומבנה חברתי מתוקן הם בשורה ענקית שהמדינה היהודית צריכה להביא לעולם כולו". לטענתו, העולם המערבי נמצא בהתפרקות: "בארצות הברית מדברים על כך שחמישים אחוזים מהילדים לא יודעים מי האבא שלהם ויש לזה השלכות קשות של פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ופשיעה. חברה שאין בה משפחות חזקות היא חברה מפוררת". לטענתו, אירופה איבדה את הרצון לחיות כי אין שם ילודה כמעט, ולכן גם אין אופטימיות, אין אמונה בעתיד או רצון להנחיל ערכים לדורות הבאים. "אין שמחת חיים. העולם המערבי מוצף בשפע חומרי, יש הכול, אבל החברה שוקעת בדיכאון".

לעומת זאת, מציין פואה בהתפעלות, המקום המערבי היחידי בעולם שהילודה בו נמצאת במגמת עלייה עקבית הוא מדינת ישראל. "כפי שאמרתי, אני מרגיש שאני חי בתוך ניסים והעוצמה של המשפחה בישראל, שרק הולכת ומתעצמת, היא אחד מהם. אנחנו צריכים לקחת את הנושא של המשפחה ולקדם אותו הלאה, כבשורה, כאור לגויים. לא מדובר בחזרה אחורה. בעבר חיו במשפחות מתוך כורח כי לא הייתה אפשרות לחיות, ללדת ילדים ולהתפרנס בדרך אחרת. היום הכורח נעלם: אפשר להתפרנס ולגדל ילדים לבד. לכן כיום צריך לבחור במשפחה דווקא מתוך רצון וחירות". העיקרון של חירות ומהפכנות עובר כחוט השני במסרים שהוא מעביר, בחזון של הארגון ובהצעות שלו לסדר היום. הוא קורא לזה "רבולוציה בתוך אבולוציה": "היום אנחנו צריכים לעשות את כל הדברים הטובים מבחירה ולא מאילוץ. הבחירה לא יכולה להיות אמיתית אם אין אפשרות לבחור אחרת. אם אין חושך, לא נדע מהו אור, לא נבחר בו ולא נעריך את קיומו".

פואה טוען עוד כי המשפחה ההסכמית מפקיעה את מושג ההורות. כדוגמה הוא נותן את הנושא של תרומת זרע או ביצית, שהוא קורא להם מכירת זרע או ביצית. "הגורם האנושי מנסה לכפות את מושגיו על המציאות, אבל זה לא יכול לעבוד כי המציאות חזקה מההכפפה האנושית הזאת, ולכן היא מתפרצת ויש לזה נזקים כבדים. כשבית המשפט קבע שלא משנה מי האבא או האמא שמכרו את הזרע או הביצית, מגיעים לנישואים של גילוי עריות. בנקי הזרע - או בשמם הנכון חנויות לממכר זרע – מתנהלים בלי שום פיקוח, בלי רישום מסודר של תורמי הזרע, אשר מיועד למנוע נישואי עריות".

מפעל לייצור יתומים

פואה בשם תנועת 'בוחרים במשפחה' ובנו יהודה בשם ארגון 'בצלמו' הגישו שתי עתירות לבג"ץ בנושא, וזכו. "המדינה התחייבה לעשות רישום של מוכרי הזרע כדי שאפשר יהיה להגן על הילדים מגילוי עריות. המדינה התחייבה להקים בתוך שלושה חודשים את מאגרי המידע בנוגע לתורמי הזרע". בנוגע למאגר הביציות המדינה לא התחייבה לתאריך יעד, ופואה מבטיח להגיש עוד עתירות בנושא. בתנועה פועלים כדי לשנות את השיח בבתי המשפט. "בבג"ץ האחרון שהגשנו טענו ששמירת האנונימיות של תורם הזרע אינה חוקית. הילד צריך לדעת מי אביו. באמריקה יש כבר ילדים שתובעים את תורם הזרע על שהזניח אותם. איפה הומצא הפטנט הזה, שכשגבר מוכר את זרעו מסירים ממנו כל אחריות לילד?" הוא תוהה. "למה כשגבר בא על אישה הוא אחראי למעשה ולתוצאותיו, אבל כשזה נעשה דרך בנק הזרע הוא לא אחראי לכך? אב שמביא ילד לעולם אחראי לגדל אותו, לחנך אותו ולטפל בו. אי אפשר לברוח מהאחריות הזאת".

מושג נוסף שחידש פואה הוא "יתומים מהולדה" – ההגדרה שלו לילדים שנולדו מתרומות זרע וביצית: "אנחנו מממנים בהמון כסף ילדים שהם יתומים מהולדה. התורה מזהירה אותנו מאוד שלא לצער את הגר, היתום והאלמנה, ואילו אנו מייצרים, במודע ובכוונה תחילה, יתומים מהולדה. ילדים שגדלים עם חסך עצום כי אין להם אבא או אמא, והם יודעים שהאדם שאת הדנ"א שלו הם נושאים לא מתעניין בהם כלל! ילד צריך לדעת מי אביו ומי אמו. הזכות להורים חזקה מהזכות להורות. אנחנו ב'בוחרים במשפחה' מביאים את הקול של הילדים האלה".

הוא שולל מכול וכול את הטענה שהבחירה במשפחה ההסכמית היא ביטוי של חירות. "קחי לדוגמה שני גברים שמנהלים משק בית משותף ומגדלים ילדים, שאותם הם קנו. אם הם נפרדים, למי שייכים הילדים? במעגל הרגיל והטבעי יש משפחה מורחבת: אחים, סבים דודים. פה אין. הילדים הללו שלהם מכוח הסכם שהשלטון הוא שנותן לו תוקף. הסבים, הדודים וכו' אינם מחויבים להסכם הזה והוא לא מסוגל לתת עורף משפחתי לילד. קשר הדם הוא הדבר הכי מציאותי שיש והם פירקו אותו". בעיניו מדובר על התנתקות מהמציאות וניסיון ליצור מציאות אלטרנטיבית. "האבסורד הוא שבכל העולם ללהט"בים אין משפחות. הם לא מביאים ילדים, כי זה בניגוד לתפיסת עולמם. המקום היחיד שבו יש כל כך הרבה להט"בים שרוצים ילדים הוא מדינת ישראל, כי המשפחה פה היא מאוד חשובה: העולם היהודי בנוי סביב המשפחה והיא זו ששומרת על החירות של האדם מפני השלטון. כשהאדם עומד לבד מול השלטון הוא חסר אונים, אבל כשיש לו סביבה של משפחה שנותנת לו את המשען - הוא יכול הכול. זו ההגנה הכי טובה והמקום הכי נכון לאדם לפרוח ולשגשג".

אתה מדבר הרבה על תרומתם של ארגוני הלהט"ב לפירוק המשפחה והחלשתה. איך אתה מתייחס לנטייה עצמה?

"הנטייה קיימת באופן טבעי, ולראיה - התורה מתייחסת אליה. השאלה היא מה עושים איתה. צריך להבחין בין בחירה בנטייה כזהות ובין התמודדות. אנחנו מציעים להתמודד, בעוד ארגוני הלהט"ב מעודדים לבחור בה כזהות, מה שאנחנו רואים כאחד מהכשלים הגדולים בחברה כיום. תנועת נוער להט"בית בשם איג"י נכנסת לבתי ספר ומעודדת לכך באופן יזום ופעיל, בניגוד לחוק". פואה סבור שחיים תחת זהות חד־מינית הם חיים שמובילים לאומללות ולצורך לסחור בילדים, ואת זה לא מספרים לנוער כשמעודדים אותו לבחור בנטייה חד־מינית כזהות.

כשאתה מציע התמודדות אתה מתכוון למה שנקרא טיפולי המרה?

"המרה זה שינוי פיזי, כמו לכרות איבר בגוף או לתת חומרים הורמונליים שממירים את הגוף מתוך ניסיון להתאים אותו לנפש". לדידו, הגוף הוא מציאות קיימת, עובדתית, ואילו יכולת הבחירה קיימת בנפש. "אני מאמין בטיפולי התאמה נפשית. אם יש חוסר התאמה בין הנפש לגוף, שזו בעצם הנטייה הלהט"בית, אפשר לעשות טיפולי התאמה בנפש, כי שם יש בחירה. אני לא אומר שזה בהכרח מצליח, אבל זה אפשרי". הוא מדגיש שאינו מכוון חלילה למכות חשמל אלא לטיפול פסיכולוגי ורגשי בלבד. "אי אפשר לאסור טיפולים כאלה. לעומת זאת, חייבים לאסור טיפול רפואי שמשנה את הגוף כדי להתאימו לנפש. זה יוצר נזקים ממשיים, פיזיים ונפשיים, ואת זה המדינה מממנת".

"העולם זקוק לאמירה יהודית"

לפני כחודש גילה ארגון 'בוחרים במשפחה' שקיימת ועדה לשינוי מין במשרד הבריאות. "שאלנו אותם מה סמכותם לקבוע שינוי מין, שזו החלטה סטטוטורית השייכת למשרד הפנים ולא למשרד הבריאות. כמו כן, שאלנו מה הם הקריטריונים לאישור. עברו 30 יום ועוד אין תשובה", הוא מחייך. הוועדה ביקשה הארכה של עוד 30 יום כדי לקבל תשובה מכל גורמי המקצוע. "זה הזוי", הוא תופס את הראש. "אדם שנולד זכר, מרגיש שהוא נקבה וחושב שעל ידי שינוי חיצוני הוא יהפוך לכזו. אין שום משמעות לקיום הפיזי, רק לרגשות של האדם?". הארגון שהקים תוקף את התפיסה הזאת בשורש, בליבת הרעיונות. "העולם מבולבל וזקוק לאמירה ברורה שלנו - העם היהודי, המדינה היהודית, התורה. אין לנו זכות להתחבא מאחורי מסרים מעומעמים".

פואה רואה בארגונים הפועלים לעידוד הנטייה הלהט"בית תכלית אחת, והיא לאפשר בחירה אמיתית, שהיא עיקרון חשוב ביהדות. "עד שלא דיברו על האפשרות של בחירה בזהות המינית לא הייתה בחירה גם בנושא הזה. הקב"ה מכריח אותנו לבחור, להעמיק ולהגיע למקום גבוה יותר. כדי להגיע למצב שבו בוחרים, עלינו לראות מה קורה כשבוחרים הפוך. אנשים משלמים על זה מחירים מאוד כואבים", הוא אומר בצער, אך מוסיף כי בעיניו אנחנו מצויים בעיצומו של תהליך חיובי מאוד. "אנשים מתחילים להתחבר לזהות שלהם באופן בחירי ומודע, להבין מה זה להיות איש, מה זה להיות אישה ומהי השליחות שלנו כמשפחה".

אם התהליך הכולל הוא חיובי כל כך, מדוע נראה שבהרבה היבטים קורה דווקא ההפך?

"צריך להבדיל בין תהליכי העומק שקורים בחברה ובין מה שרואים בחוץ. בזמן הסכמי אוסלו, שבהם דיברו על מדינת כל אזרחיה, התעוררו כוחות שהיו רדומים לפני כן, כמוני. יש הרבה דברים שמעידים על תהליכי עומק חברתיים חיוביים מאוד. תראי מה קורה בתרבות: בתקופה שאני הייתי ילד, בערוצים העיקריים השמיעו מוזיקה לועזית בלבד ורק ערוץ 7 הביא מוזיקה עברית, שירי ארץ ישראל. כיום הכוכבים הם חנן בן ארי, אביתר בנאי וישי ריבו. כולם שרים על יהדות, אמונה, תורה. אלה תהליכי העומק האמיתיים ורוב העם נמצא שם, רק שעדיין אין לו מנהיגים שיודעים לדבר על זה ולהוביל את זה".

לקראת סיום הריאיון אנחנו חוזרים לנושא הפוליטי: "התהליך הפוליטי יכריח את הציבור האמוני במדינת ישראל לתפוס הנהגה, דבר שהוא בורח ופוחד ממנו", הוא אומר. "כרגע כל אחד דואג לעצמו בלבד, למגזר שלו. צריך לצאת מהמגזריות ולדאוג לכל עם ישראל. כש'זו ארצנו' נכנסה לליכוד, שברנו את החומות שהפרידו בין הציבור הדתי־לאומי לציבור המסורתי ימני. היום דתיים לאומיים ממלאים את שורות הליכוד. לצערי, בנט מחקה את הרעיון של מנהיגות יהודית רק בצד החיצוני שלו, כי כל המערכת שתחתיו שואפת למדינת כל אזרחיה. ההגה לא נמצא בידיים שלו ואין לו שום דרך, וכנראה גם לא כוונה, לממש את הערכים שעליהם דיברנו במנהיגות יהודית".

אתה לא מודאג מהמציאות הפוליטית המתהווה?

"אני איש של תקווה ואני חושב שהקב"ה לא הביא אותנו לארץ בשביל חורבן שלישי. השאלה היא רק מה המחירים שנשלם. אנחנו נמצאים בתוך מציאות מדהימה: יש פה קיבוץ גלויות שלא היה מעולם, אפילו לא ביציאת מצרים. אחרי אלפיים שנות גלות חזרנו לארצנו, ומי שרואה את זה ולא מבין שיש אלוקים הוא הזוי בעיניי. הרי כתוב במקורות שכשנחזור לארץ יהיה פה טוב חומרי שנשקע בתוכו ואז נעמוד בפני הניסיונות שהתורה מזהירה אותנו מפניהם וקוראת להם תועבות. ברוך ה', יש כבר ציבורים גדולים שלא נמצאים שם. עדיין אין להם פה ומנהיגות, אבל הם הולכים וגדלים. המשפחה היהודית כמודל מנצחת במדינת ישראל בענק והמינוף הנכון שלה נמצא בידיים שלנו".