שבעים פנים ועוד אחד

המציאות הפוסטמודרנית מחייבת אותנו להתאים לתלמידינו שיטות חינוך שיבררו את המוץ מהתבן וילמדו אותם להכיר בתפיסות הלגיטימיות ולפסול את אלה שלא. דעה

רונן שובל , י"א בתמוז תשפ"א

שבעים פנים ועוד אחד-ערוץ 7
רונן שובל
צילום: גרשון אלינסון

בין אם אנחנו רוצים ובין אם אנחנו לא רוצים, אנחנו חיים בתוך חברה פוסטמודרנית. הפוסטמודרניזם הוטמע כל כך עמוק בתוך התרבות שלנו, שקשה לנו בכלל לנסות לחשוב מחוצה לו.

למעשה, ברגע שאנחנו חושבים על המסורת, אנחנו מבצעים פעולה שהיא לא מסורתית. כאשר אנחנו טוענים טענה שלפיה "האמת שלי" צודקת, אז אנחנו מניחים שיש גם "אמת" אחרת. הפוסטמודרניזם במונחים אלו הוא לאו דווקא שורה של טענות סדורות, אלא הוא הלך הרוח שמערער על הסמכות, על הערכים, על הגישה כלפי המציאות והידע. זהו הלך רוח שמחלחל לכל עבר, לפוליטיקה שלנו, למשמעות של המילים ימין ושמאל, דתי וחילוני, מורה ותלמיד, אבא ואמא, טוב ורע, נכון ולא נכון וכן הלאה.

בסיס הרעיונות הללו מוטמע בצורה כל כך עמוקה בתרבות שלנו, שהניסיון להיאבק בהם היום משול לריקון הים בכפית. הסוסים כבר ברחו מהאורווה. השאלה היא איך מתמודדים עם המציאות הזאת, ואיך מצליחים לחנך את ילדינו, למרות האתגרים העצומים שהסוגיה מציבה לפתחנו. דרך אחת היא כמובן דרך הכניעה. אימוץ מוחלט של מיתוס־העל לפיו אין מיתוסים ושל הצורך לנתץ את כל הפרות הקדושות. ההנחה החינוכית בהקשר זה כוללת שינוי מעמד המורה, שינוי מעמד התלמיד ושינוי מעמד החומר הנלמד.

זהו הלך רוח אשר מעדיף את העצמת התלמיד על חשבון המורה, כי מה שחשוב בתהליך הלימודי הוא נקודת המבט של התלמיד. לכן תהיה גם הדגשת טיפוח הכישורים על חשבון הידע, זאת מתוך הנחה שהתלמיד שותף ליצירת הידע עצמו. זו תפיסה ששוללת את הרעיון אשר לפיו מקורו של הידע הוא בצד אחד – כלומר המורה, והידע עובר לצד השני – קרי התלמיד. תפיסה שכזו תשאף לביטול השאיפה למצוינות ולהגמשת הסטנדרטים הלימודיים. במקביל גם חומר הלימוד מאבד את מקומו. לא עוד ידע מסורתי שנצבר במשך דורות, אלא נגישות לחיפוש דרך האינטרנט וביזור מקורות הסמכות. מבחינה ערכית הדבר ילווה בספקנות, חינוך לביקורתיות עזה כלפי המוסדות הרשמיים והדגשת האינדיבידואל.

דרך שנייה היא דרך ההסתגרות. דרך זו מבקשת להתעלם מהמציאות. היא חושבת שאם רק נעצום עיניים חזק הגל הגדול לא ישטוף אותנו. במשך שנים הציבור החרדי הוביל את הטיעון הזה. חדש אסור מן התורה. המלחמה חסרת התועלת בטלפון החכם ובאינטרנט היא מלחמה אבודה על מקור הסמכות, על מקור הידע, על המודרנה של אתמול. אפשר לאסור שימוש בטלפונים חכמים, אבל כל אחד מכיר את ההתנהגות החרדית של שני טלפונים. אחד טיפש בשביל שהילד יתקבל לתלמוד תורה, ואחד חכם בשביל לדעת מה קורה בעולם. במקום ליצור אתוס של סמכות, הדבר יוצר אתוס של פוסטמודרניזם, ריבוי אמיתות, ניכור וצביעות. הילד שרואה את אביו מחזיק שני טלפונים לומד פרק בהלכות פוסטמודרניזם יותר מכל שיעור בבית הספר שמלמד אותו על חשיבות הגמרא.

הדרך השלישית היא ברירת המוץ מן התבן והיא קשה, מורכבת ומאתגרת לאין שיעור. היא דורשת רפלקציה. עיון בתרבות הפוסטמודרנית, התמודדות מושכלת עם החלקים הטובים שלה ודחיית החלקים המסוכנים שלה. זו הבנה שהעובדה שיש שבעים פנים לאמת לא אומרת שאין אמת. אבל היא דורשת מצד שני גם להבחין היטב בין שבעים הפנים של התורה ובין הפן השבעים ואחד שנמצא מחוצה לה. זו ההפנמה שהעולם מורכב, והעובדה שלא תמיד הטוב מנצח את הרע לא אומרת שאין טוב ורע. זו התובנה שהעובדה שהאדם חי בעולם סופר טכנולוגי אין משמעה שלמסורת אין מה לתרום לו.

ההשלכות של מורכבות הדרך השלישית בחינוך אינן מובנות מאליהן. פילוסוף החינוך הקנדי קירן איגן הצביע על כך שבכל גיל יש יכולת אחרת להבנת מורכבות. אנחנו זקוקים בהליך החינוכי למהלך דיאלקטי עדין. אין דין בית הספר היסודי כדין התיכון. האתגר הוא להעניק לתלמידים עין בוחנת, שתדע להבין את הביקורת הפוסטמודרנית, אבל תדע לבקר גם את הביקורת הפוסטמודרנית עצמה.

הכותב הוא דיקן קרן תקווה וראש מכון ארגמן, ירצה על 'מפת דרכים בעולם הפוסט־מודרני' בכנס אבן ישראל לחינוך יהודי בעידן הפוסט־מודרני, שיתקיים ביום ד' הקרוב בבנייני האומה בירושלים