כולם היו "בניו"

עיתוני סוף השבוע הנפיקו עשרות מאמרים ועמודים לסיכום עידן נתניהו. למרות כמות המלל העצום שנמרח על פני הגיליונות, לא היו בהם הרבה חידושים.

וכי מה כבר אפשר לחדש אחרי שנתניהו היה "אייטם" מרכזי בתקשורת במשך 15 שנות כהונתו? ראש הממשלה, שתקופת כהונתו עלתה באורכה על זו של כל קודמיו, זכה עוד במהלך כהונתו שיתפרסמו עליו לפחות עשר ביוגרפיות בארץ ובעולם. עוד כמה וכמה ספרים אודותיו נמצאים כמובן בצנרת.

בין כותבי המאמרים או הספרים גם מי שהכירו את נתניהו מקרוב, שימשו כעוזריו תקופות מסויימות, מקורבים או שותפי סוד. לרוב לא התמידו בעבודתם לצידו.

ראשי קואליציית "רק לא ביבי" הם אישים ש"נבנו" תחת חסותו: נפתלי בנט ואיילת שקד, גדעון סער ואביגדור ליברמן, צבי האוזר ויועז הנדל. מש"התבגרו", בעטו במי שפתח דלתו לפניהם, פתחו בקריירה עצמאית שבבסיסה איבת נתניהו, מלווה ברוח גבית מתקשורת עויינת.

ייאמר לחובתו של נתניהו, שלשמר את אנשיו, לטפח אותם, להאזין להם, לתת מה שמגיע להם – בזה הוא לחלוטין לא הצטיין. התחלופה בלשכתו היתה מסחררת, יועצים באו ועוזרים הלכו, שימשו בתפקידם תקופות קצרות ונפלטו החוצה. חלקם הפכו ליריביו הפוליטיים. הוציאו דיבתו ברבים, נסחפו בזרם העכור של המשמיצים, הדליפו מידע מגמתי שנחשפו אליו בתוקף תפקידם. בכך הוכיחו כי לא בהכרח אנשי אמון מצטיינים בנאמנות.

מי שעלה בחלקו לשמש בתפקיד כלשהו בלשכת ראש הממשלה – יועץ כזה או אחר, עוזר, מזכיר ממשלה וכיו"ב, חייב לדעת מראש, כי גם לאחר סיימו לטוב או לרע את התפקיד החשוב, יושרתו נבחנת בראש וראשונה בנאמנות לאיש שתחתיו עבדו, גם אם עזבו טעוני אכזבה ומירמור. אין זה המקרה בסביבתו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו. חלק מאנשיו שעשו קריירה בחסותו, ובזכותו, התייצבו ראשונים להכתימו, להתגייס למאמץ להפילו, לבגוד באמונו. אחד מהם הוא עוזי ארד, אחר הוא יוסי לוי.

מזה שנתיים-שלוש שיצאו בראש חוצות, בהפגנות ובעיתונות, להזהיר מפני ה"סכנה" ששמה נתניהו. הם בוודאי יסבירו שזו חובתם לחשוף ממה שהיו עדים לו במהלך שירותם, סיפורים לא נעימים מ"בפנים", נכונים או לא נכונים. בכך יעידו בכך קודם כל על עצמם ואישיותם, כלא-מחוייבים שאולי יסלפו לצרכיהם העכשוויים את עדותם, יקצינו אותה.

נאמנות היא תנאי ראשון לעבודה לצד מנהיג. גם במהלך השירות וגם לאחריה. לעובד מדינה שרואה דברים שאינם ראויים, יש כתובת שאליה יש להפנות את הטענות. וקודם כל לבוס, לראש הממשלה עצמו, ולמבקר המדינה. נאמנותו נבחנת במיוחד דווקא לאחר סיום התפקיד, כאשר אין עוד לפורש מחוייבות כביכול למי שהעסיק אותו בתפקיד הרגיש.

אין הכוונה שימלא פיו מים. בהחלט הוא יכול לשתף את הציבור במעט מחוויותיו, אבל לא לפטפט בלא גבול, ובכך לגרום נזק קודם כל למדינה. אותם אישי ציבור, פוליטיקאים, עיתונאים, או נושאי משרות אחרות, שיצאו לאורך השנים חוצץ נגד נתניהו, סיפקו חומרי תבערה למסע השנאה חסר התקדים נגדו. ההפגנות הרעשניות, מאמרי שיטנה של פובליציסטים, גידופים של פוליטיקאים מאוכזבים, תודלקו קודם כל על-ידי מאוכזבים שעבדו תחתיו לזמן קצר.

מי שזכה להיות איש הלשכה החשובה במדינה, רואה מקרוב כמובן גם קלקולים וכשלים. כמו בכל בית ומשפחה. אולי "מדגדג" לו לפרסם כמה דברים – אבל אז הוא ניצב בפני המבחן שלו כעוזר וכיועץ לשעבר, וזהו בראש וראשונה מבחן הנאמנות, שאליה התחייב - יכולת איפוק, להמשיך ולהיות שומר סוד גם שנים לאחר סיום התפקיד. הדבר היה קריטי במיוחד בתקופת נתניהו, כאשר התחלופה בלשכתו היתה מסחררת, עוזרים עזבו, אחרים באו תחתם, וסודות – נכונים או שיקריים – קלחו החוצה ללא מעצור.

מאבק להחלפת שלטון ניזון בין השאר מנכונות של "לשעברים" מסיבה זו או אחרת להפיל את המנהיג שתחתיו שירתו. עיתונות חופשית חיה מסיפורים שכאלה, מהדלפות רגישות. לכן, אין הטענה כאן מופנית כלפי התקשורת, הגם שאינה נקייה מעיוותים וממגמתיות. הטענה היא נגד אותם מדליפים, מי שנימנו אי פעם על צוות הלשכה, החליפו צד, הניחו בצד את ערך הנאמנות הלא-מתפשרת, למען טובה אישית, פוליטית או אחרת. הטענה היא גם לראש הממשלה, שכשל פעם אחר פעם בבחירת עוזריו.

הוא רוממם - והמה, לא כולם, פשעו בו, חטאו לשליחותם. עתה, כששומעים כי ראש האופוזיציה בנימין נתניהו אינו מתכוון לפרוש מהכנסת ולא מראשות הליכוד, מן הראוי שהוא עצמו ילמד את לקח השנים שכבר כיהן כראש הממשלה. וראש וראשון להם – בחירה מושכלת של מי שיסובבו אותו בעתיד, כאשר כדבריו, I will be back, soon!