הרב אריאל וידר
הרב אריאל וידרצילום: מוטי לוריא, מכון פוע"ה

אנחנו מוכנים לדבר על הרבה נושאים, אבל האם על שאלות של סוף החיים ומה יקרה אם חלילה נתמודד עם מחלות קשות אנחנו מוכנים לדבר?

השיח המוקדם בשאלה "מה יקרה אם" נחשב אצל רוב המשפחות כטאבו, נושא שלא רוצים לדבר עליו. החשש לדבר על נושאים העוסקים במצבים סופניים ברור ומובן, מכיוון שאנו אנשים מאמינים ואופטימיים שמקווים שלעולם לא נידרש לשאלות הקשות של חיים ומוות.

אולם לצערי אני נתקל שוב ושוב באנשים שמרגישים החמצה על שאיחרו את המועד לדבר, והיו מוכנים לתת כל הון שבעולם כדי לדעת מה אביהם או אמם חושבים. המורכבות גדלה שבעתיים כאשר אין מידע ברור מהו רצונו של החולה ונטל ההכרעה המונח על כתפיהם משאיר לעיתים את המשפחה בהרגשה קשה ובייסורי מצפון: האם נהגנו כפי שההורים שלנו רצו בעצמם?

מכורח המציאות והעיסוק בשאלות הקשות הללו אנו רואים שוב ושוב כמה חשוב והכרחי לדבר על הדברים, להעלות את הנושאים בצורה זהירה וחכמה לשיח מוקדם. לדבר על הדברים שקשה לנו לחשוב עליהם. אותו שיח מוקדם, כמובן אם הוא נעשה בצורה נכונה וזהירה, מאפשר לבני המשפחה לקבל החלטות מתוך מודעות לרצונו של החולה שאינו יכול להביע ברגעים אלו את רצונו.

נוכחתי לראות שגם אם יש רצון של האדם המבוגר לחתום על הנחיות המסדירות את הטיפול בו, יש תחושה שאולי עושים משהו לא הגון. הרי איך אפשר מבחינה תורנית לחתום על הנחיות הקובעות שאין להאריך את חייו של אדם?

הדבר התחדד לי יותר לאחר אחת ההרצאות שהעברתי בנושא. לאחר ההרצאה ניגש אליי יהודי וביקש לספר לי שלפני כמה שנים הוא נקרא למיטת חוליו של אחד מחברי הקהילה. החולה ביקש לחתום על הנחיות המסדירות אי ביצוע פעולות החייאה במקרה שיזדקק לכך. אותו יהודי סיפר את ההרגשה שליוותה אותו כשהתבקש לחתום על הנחיות אלו, הרגשה שהוא שותף אולי למעשה לא כשר. הוא ניגש אל החולה ואמר לו: מכיוון שאתה מבקש שאהיה עד על בקשתך אעשה זאת, אך דע לך שאני לא נושא באחריות לחתימה זו.

כששמעתי את הסיפור התמלאתי כאב. מדוע אדם חולה שמבקש להביע את רצונו צריך לקבל תחושה שהוא לא נוהג כשורה? ובכלל, מה היחס ההלכתי להבעת רצון מוקדמת?

באחת מישיבותינו אצל הרב נבנצל שליט"א, רבה של העיר העתיקה, אמר לי הרב: "אני מחשיב מאוד את רצונו של החולה". כאשר עולה שאלה האם לבצע טיפול מאריך חיים אשר מאריך את סבלו של החולה, מהווה רצונו של החולה שיקול משמעותי המשפיע על הפסיקה למשפחתו. נכון שזהו לא השיקול היחיד, אך אין ספק שבמצבים אלו הידיעה מה רוצה החולה מעניקה לבני המשפחה שקט נפשי.

המורכבות הגדולה סביב נושא השיח המוקדם גרמה לנו לעורר את המודעות להסדרים רפואיים־משפטיים מקדימים, אשר נעשים באמונה ומתוך ביטחון בה' אשר מכוון כל אחד למסלול חייו, ויפה שעה אחת קודם.

הכותב הוא ראש אגף קדושת החיים במכון פוע"ה