לאחרונה קבלנו דוגמא ראשונה לאסטרטגיה המיועדת לתת לחברי מפלגת "ימינה" לאחוז בחבל בשני צדדיו – אסטרטגיה האמורה לאפשר לנפתלי בנט לעמוד בראש ממשלה המורכבת ברובה ממפלגות שמאל-מרכז חלקן אנטי-ציוניות או פוסט-ציוניות, ובכל זאת להישאר נאמן לדעותיו הימניות.
כזכור, הדרך היחידה שיכל בנט להגשים את שאיפתו האישית להיות ראש הממשלה במדינת ישראל (ולהוציא את נתניהו מבלפור) הייתה הרכבת ממשלה עם השמאל. למה? כי שתי האפשרויות האחרות שעמדו על הפרק לא היו משיגות מטרה זו - ללכת עם הליכוד, החרדים והציונות הדתית (עם או בלי סער, עם או בלי רע"מ) לא הייתה מכניסה אותו למשרד ראש הממשלה אלא את נתניהו, ועוד מערכת בחירות אחרי המו"מ עם השמאל, ובלי הזדמנות לנסות להוכיח את כוחותיו בעשייה הייתה מורידה אותו מתחת לאחוז החסימה (ולדעתי מעבירה את קולות המאוכזבים מבין בוחריו לציונות הדתית והליכוד ולא, כפי שניסו לכתוב, למפלגות מרכז).
מובן מאליו שלבנט היה ברור מלכתחילה שלא יעבור זמן רב והוא יעמוד בפני החלטות לגביהן הוא וסער יהיו במיעוט. המוצא במקרה זה נראה פשוט למדי – כל פעם שיש חקיקה או עניין ש"ימינה" מצדדת בה אך יתנגדו לה רע"ם ומפלגות השמאל, יקראו לאופוזיציה להצביע עם "ימינה" ו"תקווה חדשה" וידרשו שהיא "תגלה אחריות". אם היא מסרבת, אפשר להאשים את נתניהו, שעשה כמה דברים לטובת המדינה מאז שהיה בסיירת מטכ"ל, בכך שהוא אינו שם את טובת המדינה לפני הפוליטיקה. אנשי "ימינה" האידיאולוגים יוכלו להתלונן על "ביביזם". וגם לצאת בהתקפה דומה על בצלאל סמוטריץ ומפלגת הציונות הדתית.
איתן כבל אמר השבוע ברדיו שאסור לממשלה מכהנת לפנות לאופוזיציה לכלום, כי זה מראה חולשה ויפיל אותה במהרה, אבל נראה שדבריו לא הרשימו את אנשי "ימינה" ושצעד זה יהיה הטקטיקה גם בהמשך (אלא אם יציעו לכל חברי הכנסת מרע"ם להיות סגני שרים) דבר המעמיד את האופוזיציה בפני דילמה.
במדינות אחרות האופוזיציה מוכנה לתת לחקיקה ליפול ולעם לסבול בלי להניד עפעף, העיקר לא לעזור לממשלה יריבה. טראמפ, למשל, לא הצליח להעביר את חבילת הסיוע הגדולה שתכנן לאזרחים מוכי הקורונה. הדמוקרטים סרבו, האזרחים נאלצו לחרוק שיניים ולחכות לתוצאות הבחירות. וכשהדמוקרטים נצחו, חבילת הסיוע אושרה מהר מאוד עם כמה שינויים, והצ'ק הגיע עם מכתב בחתימת ג'ו ביידן וללא אזכור של טראמפ. אצלנו זה אחרת, כאן עומדות שאלות גורליות בפני מדינה קטנה מוקפת אויבים.
האם על האופוזיציה או חלק ממנה להצביע עם הממשלה כדי לא לגרום נזק אם בקולותיה יכולה למנוע זאת? או האם האופוזיציה סבורה שהממשלה עצמה תהרוס כל כך הרבה אם תמשיך לכהן, שעדיף לא להושיט לה יד ולתקן את הנזק באי העברת חוק זו או אחר אחרי שקמה ממשלת ימין?
דברים מהסוג הזה יעלו שוב ושוב. הם, כנראה, לא יהיו דברים גדולים, כגון בנייה משמעותית ביו"ש, הפסקת ההשתוללות הערבית בשטח סי, החרבת חאן אל אחמר או ריבונות מכל סוג שהיא העלולים כל אחד לחוד להפיל את הממשלה מבפנים. אבל יהיו דברים אחרים כמו זה שעלה עכשיו, ושלוש אפשרויות יעמדו כל פעם בפני האופוזיציה הימנית.
אפשרות אחת היא לתת לממשלה ליפול בהצבעה ולפרסם שהאסטרטגיה של "ימינה" פסולה ואינה מכפרת על חטא ההתחברות עם השמאל כי למרות שקולות הימין בנושאים ימניים יאפשרו לממשלה לתפקד "בלי" ולהרגיש "עם" השמאל במקביל, אין דרך למנוע חקיקה ועשייה על טהרת השמאל. (ע.ע. דגל להט"ב)
אפשרות שנייה היא לזרוק את הכדור הלוהט בחזרה ליריב על ידי הצעת פתרון מקיף וצודק יותר לנושא שעל הפרק, כדוגמת החוק להסדר הכניסה לישראל שהאופוזיציה הציעה במקום הארכת הסעיף למניעת איחוד משפחות מהרשות. בין אם החוק עובר ובין אם לא, עצם פרסומו חשוב כבוחן כליות ולב של הימניים בממשלה שיכולים להצטרף לאופוזיציה כדי להעביר אותו בדיוק כמו שביקשו מהימין לעשות. החוק המוצע שם את טובת ישראל לפני הפוליטיקה, אבל הסיכוי שיעבור קטן.
אפשרות נוספת ופרקטית היא לזכור שבפוליטיקה אין ארוחות חינם ולהתנות את התמיכה בדברים שמפלגת הציונות הדתית ו/או הימין חפצים בהם.
הפעם, השמועות היו שהציונות הדתית תדרוש סידור ההתיישבות הצעירה, אבל הממשלה הודיעה שכבר מתוכנן סידור 3-4 ישובים צעירים יחד עם סידור אדמות הבדואים בנגב. לא לילד הזה התפללו המתיישבים, אבל זה כן מוציא את האוויר מהבלון הבוער של הכרת ההתיישבות הצעירה ומשאיר את הימין נחוש לא להצביע בעד.
בין כך ובין כך, הסיטואציה הזו תחזור על עצמה ואז יש הזדמנות לטפל בסכנה גדולה יותר ומיידית יותר העומדת בפתחינו, והיא שינויים מרחיקי לכת בנושא דת ומדינה עליהם מכריז שר הדתות הטרי. אנחנו בעד שינויים, אבל מהסוג המאפיינים ניהול נבון ובוגר, אחרי שמגיעים להסכמות עם המפלגות שאיכפת להם מהנושא מבחינה אידיאולוגית, גם אם זה כולל פשרות. האם השר רוצה שינוי עם איחוד או שינוי משסע? נכון, צריך לחתור ליותר ידידותיות בפני הצבור שאינו שומר מצוות, אבל ההלכה תמיד תישאר דבר שקשה לאזרח חילוני להכיל. מכבסת מילים מעוררת ציפיות אבל היא לא תשנה, למשל, את העובדה שרק גבר יכול לתת גט.
לשמע משפט של השר כהנא ש73 שנה משרד הדתות היה בעייתי הוא לבטל במחי יד גם את התקופה הארוכה בה הרבנים הראשיים ואנשי משרד הדתות היו ציונים דתיים.
מדבריו מסתבר שנושאי דת ומדינה הם בסכנה יותר גדולה כעת מא"י. אין על הפרק תוכניות להתנתקות מחבלי ארץ אפילו אם לא מאשרים התיישבות צעירה, אך יש תוכניות להתנתקות מתורת ישראל ובמיוחד מתורת ארץ ישראל.
בחקיקה על א"י יצטרכו את תמיכת האופוזיציה, אבל לחקיקה המשנה את הסטטוס קוו, מעמד הרה"ר, כשרות וגיור, יש לממשלה החדשה תמיכה מקיר לקיר מחבריה שלה. היא יכולה להתעלם מהאופוזיציה הכוללת מעל ל20 ח"כ שומרי מצוות וזה בלי לספור את הדתיים בליכוד. כמה אבסורד.
עיצוב התודעה מופעל הרבה שנים כדי לערער את הייחודיות של מדינה יהודית עם רבנות ראשית המנהלת את ענייני יהדות במדינה במקביל למערכות אחרות כלל-ארציות. השמאל, כדרכו הלא עקבית, אינו מנסה, למשל, לפתוח מערכות אחרות, כגון המשטרה, לתחרות למרות שיש טענות קשות מכל הכיוונים כלפיה, וכפי שרוצים לעשות במדינות מסוימות בארה"ב. אותו עיצוב תודעה מנסה להשניא את החרדים על שאר האוכלוסייה במדינה. דוגמא ששמענו השבוע בנוגע לוועדה למנוי דיינים היא שרק שליש מהדיינים הם מהציונות הדתית והשאר חרדים. נשמע ממש לא הוגן עד שזוכרים שיש את ש"ס עם שליש ואת יהדות התורה עם שליש, חלוקה פרופורציונלית למדי. אני זוכרת שעבדתי קשה כיו"ר אמונה, בשנים שזה לא היה מחולק כך, כדי שייבחרו דיינים מהציונות הדתית. היום זה אחרת, אך ההיצע של דיינים משלנו גדול ממספר המקומות המוצע, ולכן הויכוח הוא על מי מהם ייבחר.
לשינויים מרחיקי לכת בנושא דת ומדינה ישנם תוצאות לטווח ארוך. עצם השמחה של ליברמן שונא הדתיים מאותתת כמה נזק השינויים עלולים לגרום, מהפרטת הכשרות ושינויים במערך הגיור ועד לאפשרות של הכנסת חילוניים ונשים לגוף הבוחר הלא מאוזן כעת לרה"ר (כשמה שנחוץ שם כדי שהבחירות תהיינה הוגנות, זה עוד רבנים וראשי ישיבות מהציונות הדתית. ממתי זה מקום לקידום נשים שלמדו תורה לשמה ולא כדי לתפוס שררה, לא כדי לעשותה קרדום לחפור בה?).
כשרות: בממשלה מסתכלים על הפרטת הכשרות כמו שמנחם בגין הסתכל על שופטי בית המשפט העליון – כאילו כל המשגיחים החדשים יהיו ללא רבב - אך ההסתברות וטבע האנוש מראות שלמערכות מתחרות יש גם חריקות.
וממילא, תחרות אינה מילה המתאימה לכשרות. שיפור מבפנים כן, כפי שנעשה בהצלחה בפתח תקווה. בארה"ב OU מתנהל ככשרות ענקית עם משגיחים המופעלים ממרכז אחד ומקובלת יותר ממאה שנה.
הוא מתנהל טכנית כמו השגחת הרה"ר כאן. כשרויות אחרות שם אינן כדי שתהיה תחרות. הן נובעות או מרצון להידור – וזכותו של כל אחד לחפש הידור - או אינן מקובלות כמוה.
גיור: בהעברת הגיור לרבנים מקומיים יש צד שלילי משמעותי. היא תביא למצב בו הם יהיו תחת לחצים מאנשים המוכרים להם בקהילה. ויותר מזה, היא תגרום לכך שהגיור במדינת ישראל יפסיק להיות מוכר ללא פקפוק כפי שהיה עד עכשיו, וכפי שנישואין וגירושין בארץ מוכרים בכל מקום יהודי בעולם.
מדינת ישראל תאבד את הייחודיות שלה כמדינת העם היהודי. לא נהיה "ככל הגויים" אבל נהיה כמו היהודים בארצות הגויים. לא מפתיע שחלק מהאנשים הדוחפים לשינוי באים מחו"ל ולא הפנימו את הייעוד הייחודי שיש למדינת יהודים.
למה לא לפנות לשמוע את דעתם של זקני רבני הציונות הדתית כגון רב יעקב אריאל ורב חיים דרוקמן?
למה לא לחכות לרבנים הראשיים הציוניים שמתכוונים להכניס לתת להם ללמוד את הנושאים ולקחת חלק בקבלת ההחלטות?
אסור לזרוק את התינוק עם האמבטיה. יש הרגשה לא נעימה שהתוצאה תיטיב עם ארגון המנסה להאדיר את כוחו על ידי פסילת כל דבר בו הוא רוצה להוות תחרות. וכמו שבחירת יו"ר חדש – וראש ממשלה חדש – מביאה לשינויים, כך בחירת רבנים ראשיים חדשים בסוף הקדנציה של הרבנים המכהנים כעת, תביא לשינויים ושיפורים מושכלים במערכת, עין חדשה הבוחנת את המצב. זו הדרך הנכונה לעבוד.
אם הציונות הדתית תדרוש בתמורה להצבעות עם הממשלה שתחול הקפאה עד להגעה להסכמות בנושאי דת ומדינה, היא תוכל להצביע בלב שקט. והממשלה? האנשים המדברים על ריפוי השסעים בעם יקבלו זאת בהבנה, לא?