שלום עכשיו – בפורטנייט?

אם אתם לא מכירים את משחק הווידאו "פורטנייט" אתם הורים יותר טובים ממני.

אחרי שנים של התנגדות עיקשת, נכנעתי לא מזמן ורכשתי אותו במסגרת עסקת "אקס-בוקס תמורת שלום": שלושה ימים של פיוס בין בנותינו, בלי צרחות של "מגעילה!" "מכוערת!" "מטומטמת!" ו"חד-גבה!", במחיר המוזל של 2,500 ₪. לא תיקחו?

הרעיון של פורטנייט הוא פשוט: להרוג. באמצעות ארסנל ש"רפאל" היה מת לשים עליו את היד – אקדחי לייזר, רובי צלפים, מפצחי בונקרים, להביורים, טילי קרקע-קרקע – ילדים במגוון גילאים מכל רחבי תבל מתרוצצים בין גבעות, עמקים, יערות, נהרות ושדות מרהיבים ביופיים ועושים ככל שביכולתם לחסל אחד את השני.

לקח לבתי בת התשע פחות משבוע להפוך לאלופה. הילדה, מסתבר, עשויה ללא חת, לפחות בעולם הווירטואלי, חותרת למגע בכל הזדמנות ומסתערת לבד על קבוצות של ארבעה או חמישה כשהיא מרוקנת עליהם את המחסנית וצורחת אל עבר המסך "תמסור ד"ש לבורא, יא חתיכת בזבוז חיים!!" וכיוצא באלה קריאות.

התחלתי לדאוג כששמתי לב לדרך בה בתי נוהגת "לנטרל" את יריביה. כשהיא פוצעת דמות ומכניסה אותה למצב "נוק" – בו הדמות זוחלת על ארבע בתנוחה ממש מעוררת רחמים – ילדתי המתוקה לא סתם ניגשת לוודא הריגה באמצעות ירייה או שתיים למצח. לא.

היא מזעיקה אותי בהתלהבות לסלון כדי לראות כיצד ה"אווטאר" שלה מרים בידיו את הפצוע חסר הישע, הולך עימו אל עבר הצוק הקרוב, ומעיף אותו, בליווי צחוקה המתגלגל של בתי, היישר לתהום. או איך הוא דוחף את הקורבן לתוך מבנה קטן, נועל עליו את הדלת, וזורק פנימה רימון דרך החלון. או איך הוא מכניס את הגוסס המסכן לתוך קנה של תותח ויורה אותו מטווח אפס על קיר בטון.

הזדעזעתי. איפה החמלה של בתי העדינה שכאן בעולם החיצוני לא מוכנה שאדרוך אפילו על ג'וק? כהורה אחראי הרגשתי צורך להתערב. אני עצמי גודלתי על ידי שני היפים אמריקאים שהפגינו חדשות לבקרים נגד מלחמת וויאטנאם ואילצו אותי ואת אחי – בזמן שיתר ילדי השכונה הביאו למשחקי ה"שוטרים וגנבים" השבועיים תתי-מקלע ומטולי רימון משוכללים מחנות הצעצועים – להשתמש בענפי עץ. הושבתי את בתי על הספה ונתתי לה הרצאה סוחפת נגד אלימות ובעד דו-קיום.

הצעתי לה רעיון: תנועת שלום בפורטנייט! די לקטל ולטבח! מי אמר שחייבים להילחם? לא יהיה יותר כיף להניח את הנשקים, ללחוץ ידיים, להכיר ילדים מארצות שונות, ללמוד על חייהם ותרבותם, ולהגיע להבנה ולהוקרה של האחר והזולת?!

בתי נדלקה על הרעיון. היא תקשרה באנגלית קלוקלת ("You want no kill I?") עם דמותו של ילד (או ילדה) מסין, עם עוד אחד מרוסיה, עם משתתפ/ת מצ'ילה ואפילו עם לוחמ/ת איראני/ת זעיר/ה, ושכנעה אותם במקום לירות – לרקוד. באמת. יש אופציה בפורטנייט להרקיד את הדמות שלך, ובתי הצליחה לכנס את כל החבורה המגוונת הזו לאיזה אחו ירקרק ושופע פרחים, והם התחילו להתנועע יחד במין הורה בינלאומית לצלילי השיר Happy. אני התמוגגתי. היה מראה מרגש במיוחד. אז הופיעה טייסת של מסוקי קרב צ'כיים והשמידה אותם.

ילדים אוהבים לכסח. הסדרה הטלוויזיונית האהובה ביותר על בתי הנ"ל היא "קוברה קאי" (המשך של הסרט "קראטה קיד"), בו מתבגרים עצבניים הופכים את רחובות ובתי הספר של עירם לשדה קרב אינסופי. הילדה מתה על "סופר-גירל" וכל יתר גיבורי-העל, שמלבד ללכת מכות ולשרוף את כל מה שזז עם קרני אור מהעיניים לא עושים כלום. ליום הולדת היא ביקשה כפפות אגרוף.

וזה לא רק נכון לגבי ילדים, כמובן: רוב המבוגרים נמשכים גם הם לסרטים בעלי תוכן אלים ואף אכזרי ומגואל בדם. ואם נהיה כנים, לא מדובר ב"סרטים" אלא באותו סרט כל פעם: חוטפים או הורגים לגיבור – שהיה בעברו חבר ביחידה צבאית מובחרת המתמחה בהתנקשויות וכעת עובד בחנות פרחים – את כל או רוב חברי משפחתו, ואז הוא יוצא למסע נקם במהלכו הוא מוציא מן העולם אינספור רשעים נושאי רובי עוזי וקלצ'ניקוב כשהוא עצמו חמוש בקוצצן.

אפשר כמובן לקוות שאין כל קורלציה או השפעה בין רמת האלימות בעולם הדמיוני לבין זו במציאות היומיומית, ושבתי האמצעית לא תגדל להיות רוצחת סדרתית בגין חוויותיה בפורטנייט. אבל אולי גם הגיע הזמן להפסיק להתכחש לכך שהאלימות היא חלק טבעי מהתודעה וההוויה האנושית, ושהיא לעתים אף נחוצה.

בוודאי שזוהי מסקנה שאני עצמי לאט לאט הגעתי אליה, בין היתר בעקבות עלייתי ארצה והפיכתי למזרחן. במקום לנסות להפוך את הדור הבא של ישראלים לחבורה של פציפיסטים – לא בדיוק תכונה רצויה עבור עם בעל היסטוריה כמו שלנו או מדינה מוקפת באויבים כמו שלנו – אולי המשימה היותר חשובה היא ללמד את ילדינו כיצד לתעל את הדחפים הטבעיים האלה לכיוון הנכון.

כל גננת המכבדת את עצמה מפנימה בתלמידיה את חוק הברזל שאם ילד בא ומרביץ לך, אל לך חלילה להחזיר לו כגמולו, אלא חובה לרוץ ולספר...לגננת. אפשר בהחלט להבין את הכלל הזה: אם ילדים יתחילו "לקחת את החוק לידיים" ולהחזיר מכה כנגד מכה, יוגבר הסיכוי שמישהו ייפגע והגן יהפוך למערב הפרוע.

אבל אני מודה ומתוודה שלמרות זאת, עם כל אחת מבנותינו, רעייתי ואני חתרנו תחת סמכותה של הגננת ולימדנו אותה הפוך: אם מישהו דוחף אותך, תדחפי אותו בחזרה – יותר חזק (אני מניח שאנו לא ההורים היחידים שעושים כן, אבל רובנו מעדיפים שלא להודות בכך בפומבי, שמא יסגירו אותנו לבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג). שהרי טיפוח היכולת לעמוד על שלך, לאזור אומץ ואפילו לספוג כאב הינו חשוב להתפתחות אישיות ילדינו לא פחות מאשר טיפוח היכולת להבליג ולהימנע מאלימות – לא כן? (רק לא להשתמש לצורך הנחלת רעיון זה בפתגם "אם מישהו זורק עליך 'קובבה' – גוש אדמה מתרופף כזה – זרוק עליו אבן בחזרה". בתי הבכורה לקחה את זה מילולית והילדה השנייה נזקקה לתפרים).

ההיסטוריון המוסלמי הידוע אבן חלדון זיהה את תחילת הסוף של כל ציוויליזציה כשלב אשר בו יחידים בחברה כבר אינם מסוגלים להגן על עצמם ונאלצים לסמוך על גורמים "מקצועיים". במסה מפורסמת, אחד העם התלונן על כך שבשל היותנו "עם הספר" מזמן הפסקנו להגיב באופן טבעי ובריא לגירויים. אצל עמים "נורמליים", הוא טוען, מישהו נותן לך בוקס, אתה מחזיר לו בוקס. אצל עם הספר, לעומת זאת, מישהו נותן לך בוקס; אתה הולך לכוננית, פותח כרך ומעיין, אחר כך פותח כרך נוסף עם פרשנות על הכרך הראשון, אחר כך פותח עוד כרך עם פרשנות על הפרשנות, ואם וכאשר אתה מגיע סוף סוף למסקנה שעליך אכן להחזיר לתוקף בוקס, הוא כבר נעלם. הנוצרים לעולם לא צייתו לפקודתו של ישו "להפנות את הלחי השנייה" – ואנחנו דווקא כן? לא. הגיע הזמן שכל יהודי בארץ ילמד קרב מגע.

אנו כהורים משתדלים ללמד את בנותינו להיות חזקות ואמיצות, אפילו פיזית אם צריך. אבל תמיד ניסינו גם להפנים בהן שאגרסיות יש לנצל אך ורק לטובת רדיפת הצדק והגנה על חלשים – נכון, בדיוק כמו סופר-גירל. זאת קלישאה, אין ספק, מן הנדושות ביותר שיש. אבל בין הקלישאות, לעולם אעדיף אותה על זו המגנה באופן מקיף (ובדרך כלל צבוע) את כל סוגי האלימות באשר הם.

זאב מגן הוא פרופסור לספרות ערבית ותולדות המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. ספרו הראשון לילדים, מועדון הכדורים האבודים (שאין בו שמץ של אלימות!) ראה אור בהוצאת רימונים.