קרן אור בין ההריסות

בתחילת השבוע כבר עסקה העיתונות האמריקנית במחדלים שהובילו לאסון הגדול בסרפסייד, פרבר של מיאמי שבפלורידה.

התברר כי כבר לפני שלוש שנים התריע מהנדס על ליקויים מבניים בבניין. בעקבות הדו"ח שהגיש תוכנן חיזוק של המבנה בעלות של מיליוני דולרים. אולם השיפוץ לא יצא לפועל והבניין, כך התברר, לא החזיק מעמד. בבניין בן 12 הקומות היו 136 יחידות דיור, מתוכן 55 נהרסו כליל.

בעת כתיבת שורות אלה מניין הנפגעים עומד על 22 הרוגים ו־138 נעדרים. מאות בני אדם איבדו את בתיהם ואין להם לאן ללכת. משפחות הנעדרים ממתינות בקוצר רוח לבשורות טובות. אלה ואלה מתגוררים כרגע באופן זמני בשני בתי מלון סמוכים למתחם. ככל שנוקפות השעות והימים, החשש הכבד לחיי הנעדרים הולך ומתחלף בוודאות נוראית. הסיכוי למצוא ניצולים כבר כמעט אינו קיים.

בתוך הסיפור הכלל־אמריקני העצוב הזה מורגשת היטב הטרגדיה של הקהילה היהודית המקומית. ההערכה היא כי בין רבע למחצית מהנעדרים הם יהודים. עשרות משפחות יהודיות איבדו את כל רכושן. נקודת האור בתוך האפלה הגדולה הזאת היא התמיכה הגדולה והחיבוק החם שהמשפחות מקבלות מהקהילות מוהארגונים היהודיים ומהמשלחות שהגיעו מישראל.

חצר בית הכנסת הפכה לחנות כלבו

"שמענו רעשים שדומים לרעמים. מישהו שלח בקבוצת הקהילה שלנו שבניין שקרס. כשראינו מה קרה היה ייאוש באוויר, תחושה של חורבן. כולם היו בשוק, פשוט לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות. היה הרבה בכי. זה היה אחד הדברים הקשים שראינו". צביה בן ציון, שמתגוררת בסמיכות לבניין שקרס, הצטרפה לקהילה שלה בסרפסייד רק לפני חודשיים, אך מאז הלילה הנורא שבין חמישי לשישי ידיה מלאות עבודה, עבודת חסד. "אני ועוד שני אנשים מהקהילה הבנו שצריך לעזור, להושיט יד. הרגשנו שחייבים לעשות משהו. הבנו שצריך לספק אוכל לאנשים שנפגעו, לאלה שחולצו ולמשפחות שממתינות לקרובי המשפחה. ייסדנו קרן שתאסוף כסף, בתי הכנסת והקהילות התאחדו והתחילו לזרום לכאן משאיות ומכוניות פרטיות עמוסות בחפצים. הביאו לכאן אוכל, בגדים, הכול. כל הארגונים עובדים בשיתוף פעולה מאוד יפה. העבודה המשותפת מרוממת את הקהילה, אבל האנשים עצמם נמצאים בקושי גדול".

חצר גדולה של אחד מבתי הכנסת המקומיים הפכה למרכז חסד ענקי שאליו נאספו מצעים, כריות, עגלות תינוק, מגבות ובגדים מכל הסוגים, כמו בחנויות הכלבו הענקיות במדינה. "גם האנשים שהצליחו לברוח", מסבירה בן ציון, "נותרו חסרי כול. הם ברחו כדי להציל את עצמם או חולצו משם אחרי שהמבנה קרס, ורק חשבו מה קורה עם היקירים שלהם. הם לא הספיקו לקחת איתם דבר". פרויקט התמיכה הזה לא נותן לבן ציון מנוח. היא עובדת של בנק לאומי במקום, ולדבריה הבנק מבין ומאפשר לה להמשיך בהתנדבות במקום ללכת לעבודה. היא מברכת על כך וממשיכה לדאוג לאלה שעתיד יקיריהם ועתידם שלהם עדיין לוט בערפל. "אנחנו צריכים 151 ניסים. זה מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו יותר מכול".

הימים האחרונים למציאת ניצולים

״הסיכויים למצוא ניצולים נוספים קטנים מאוד", אומר לנו ביום שלישי ראש משלחת החילוץ של פיקוד העורף, אל"מ במילואים גולן ואך, מהאתר בסרפסייד. "האתר פה הוא מהמורכבים והקשים ביותר שפגשנו, ויש לנו הרבה מאוד ניסיון שצברנו ביותר משלושים שנים של אירועי חילוץ בארץ ובעולם״. ואך מסביר שהמורכבות נובעת הן מהמבנה עצמו והן ממזג האוויר.

״מדובר באתר מורכב ומאוד מסוכן", הוא מפרט, "בניין בן 12 קומות, 13 כולל החניון שמתחתיו, שקרס אל תוך עצמו בקריסה נדירה. קרוב למחצית מהקומות נמצאות מתחת לקו פני הים, כך ששכבות רבות נמצאות תחת לחץ משמעותי שלא מאפשר קיום של הרבה חללי אוויר". ואך מספר כי למקום הגיעו מאות אנשי חילוץ מיחידות מקומיות ולאומיות. "הכוחות פה מתמודדים עם סכנות מאוד גדולות של האתר, רוח, גשמים וברקים בלתי צפויים. המבנה עצמו איננו יציב. ישנו מתחם שלם שאי אפשר לעבוד בו. עד אתמול הייתה שריפה באתר, גזים רעילים באוויר ומרתף שקורס. אנחנו אומרים למשפחות ובעצם לכולם: צפוי מבצע ארוך וקשה, כל יום אנחנו מוצאים תעלות ומחילות חדשות שאנחנו זוחלים בהן, ואנחנו לא מאבדים תקווה". מצד אחד קצב העבודה עולה, מצד שני ואך מישיר מבט אל המציאות ואומר: "היום ומחר הם הימים האחרונים שאפשר למצוא בהם ניצולים״.

מה משלחת החילוץ הישראלית מביאה איתה למקום?

״יותר מהכול המשלחת הישראלית מביעה סולידריות ומביאה תקווה. משפחות מקומיות, חלקן יהודיות, רואות שהגיע גם סיוע מהארץ כדי לעזור ולהציל את יקיריהן. אמריקה היא מעצמה בתחום החילוץ, אך יחד עם זאת תמיד יש במה לסייע - אנשי המשלחות של צה"ל מביאים ניסיון מאסונות מסביב לעולם ושיטות שהן פרי הניסיון של משלחות צה"ל שפועלות כבר עשרות שנים״. המשלחת לא הגיעה לחלץ רק את היהודים הלכודים, מסביר ואך, אך לעובדה שהם שם, במדי צה"ל, יש חשיבות גדולה בשביל הקהילה היהודית המקומית. ״יש כאן קהילה יהודית מדהימה שעוטפת את המשלחת בחיבוק חם מאוד. בשבילם אנחנו גורמים מייצבים בתוך המציאות הקשה שהם נמצאים בה״.

מביאים את החיבוק הישראלי

"האנשים כאן אומרים לנו: לא שכחתם אותנו, הבאתם לנו את החיבוק הישראלי. אנחנו מרגישים שהם אסירי תודה על כך שפיקוד העורף הגיע ושאנחנו הגענו", כך מספר דב מייזל, ראש המשלחת של 'איחוד הצלה' למיאמי והסמנכ"ל המבצעי של הארגון.

עם קבלת הידיעות הראשונות על האירוע וההבנה כי מדובר באסון בקנה מידה גדול החליטו ראשי 'איחוד הצלה' לשלוח את נציגיהם אל מעבר לאוקיינוס ולהושיט יד ליהודי המקום. "מדובר בקהילה של אנשים שאוהבים מאוד את ישראל בכלל ואת הארגון שלנו בפרט. יש לנו שם מוקד תורמים גדול. פרט לכך, בשנה שעברה, כשנשיא הארגון שלנו, אלי ביר, היה מורדם ומונשם, הם ממש עטפו אותו מכל כיוון ותמכו בו מאוד".

ארגון 'הצלה' ידע שלכוחות החילוץ האמריקניים יש את הידע והמכשור המקצועי המתאים לחילוץ, ולכן החליט להושיט יד בתחום אחר - החוסן הנפשי. המשלחת של 'הצלה' מונה שש נשות מקצוע, פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות מומחיות לטראומה, והן מסייעות למשפחות. מייזל מספר כי אומנם מדובר באירוע כלל־אמריקני, אבל היהודים תופסים בו מקום מרכזי משום שכרגע סופרים ארבעים נעדרים יהודים. יהודי המקום, כך הוא מספר, מגובשים מאוד ומחוברים למסורת. "קריסת הבניין פגעה במתפללים של שלושה בתי כנסת. באחד מהם נפגעו שש מתוך עשרים המשפחות החברות בו".

צוות החוסן של 'הצלה' פועל בשלושה מישורים. נשות המקצוע עובדות יחד עם קציני האוכלוסייה של פיקוד העורף. הקצינים מתשאלים את בני משפחות הנעדרים, בודקים היכן הם עמדו בשעת האסון, מה לבשו הנעדרים ואילו סימני זיהוי מיוחדים יש להם. "זה מעמד מאוד קשה, והעובדות הסוציאליות שלנו יודעות ללוות את התהליך". החזית השנייה שבה מסייעת המשלחת היא שירותי החירום. "אנחנו עושים המון עבודה עם הכבאים ואנשי החילוץ. יש לנו כלבת חוסן, והאנשים הגדולים האלה ניגשים אליה, מלטפים אותה, מתפרקים, אוספים את עצמם ואומרים: הצלתם לנו את היום". החזית השלישית היא התמיכה במשפחות הממתינות למידע על יקיריהן, המתנה קשה ומורטת עצבים. עם כל שעה שעוברת קטנים עוד יותר הסיכויים שמישהו מהם יימצא חי. "כרגע ברור שאין ניצולים", הוא אומר בעצב, "אנחנו כמובן מקווים לניסים, אבל הסיכוי הולך וקטן. חוסר הוודאות הורג את המשפחות ואנחנו כאן לצידן".