תמידים וסדירויות

סכסוך יכול להיות בין פלגים בעם כבימי החשמונאים, בין חברים בקהילה או במשפחה, ואפילו בנפש האדם היחיד פנימה.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , כ"ב בתמוז תשפ"א

תמידים וסדירויות-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון
בפרשת פנחס מופיע פרק שמקומו הטבעי הוא לכאורה בספר ויקרא. הפרק עוסק בהרחבה בפירוט קרבן התמיד שבכל יום וקרבנות המוספים המיוחדים לשבת ולכל אחד מן המועדים. מצד פירוט הקרבנות שבו, מתאים הפרק הזה לתחילת ספר ויקרא העוסק בדיני הקרבנות השונים: עולה ומנחה, שלמים, חטאת ואשם. מצד פירוט המועדים שבו, הוא מתאים להשתבץ בפרשת המועדים המופיעה בחלקו השני של ספר ויקרא, בה מפורטים כל המועדים והמצוות הייחודיות לכל אחד מהם.

פרשנים שונים עסקו בשאלה הפרשנית והמבנית הזאת ומה היא מלמדת על אופיו של כל אחד מן החומשים ועל האופי השונה של התמידים והמוספים משאר הקרבנות שבספר ויקרא. הנושא נדון גם בדף הזה בשנים קודמות. הפעם נתבונן בענין בדרך הרמז:

הדרשנים מוצאים רמז בפרשת השבוע לאירועי השבוע. פרשת פנחס נקראת בדרך כלל בתחילת ימי בין המצרים, בשבוע שבו חל י"ז בתמוז. אחד מן האסונות שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז הוא ש"בטל התמיד". והקריאה בשבת בפרשה זו נועדה להזכיר את מה שאיבדנו ולעורר את הלבבות לייחל לחזרת העבודה במהרה בימינו.

משכך, נעסוק במשמעותו של ביטול התמיד כמאורע המצדיק לקבוע עליו יום תענית.

שלא כארבעת האירועים האחרים המיוחסים במשנה לי"ז בתמוז והחמישה הנוספים המיוחסים לתשעה באב, אין מקור בתנ"ך, בפירושיו ובדרשותיו למועד ביטול התמיד. לכן, נחלקו המפרשים בשאלה באיזה מאורע מדובר. האם מדובר בבית ראשון או בבית שני. אלו המסבירים שמדובר בבית ראשון (רמב"ם, הלכות תענית ה ב), סבורים שהסיבה לביטול התמיד היתה שבשל המצור הממושך לא ניתן היה עוד להשיג כבשים בירושלים. מכיון שיש מסורת אחרת שעבודת הקרבנות נמשכה ממש עד הרגע האחרון, יש לומר שעדיין נותרו בני בקר ויכלו להקריב עולות ושלמים. מכך נובע, שלביטול התמיד יש משמעות מיוחדת, שאינה זהה עם ביטול עבודת המקדש.

אלו המסבירים שמדובר בבית שני, מפרשים שהיתה גזירה רומאית לחדול מהקרבת התמיד שנים אחדות לפני החורבן (רש"י תענית כו ע"ב, ועי' גם רש"י לדניאל ח' י"א: "הורם התמיד"). יש הנשענים על תיאור קורות החורבן של יוסף בן מתתיהו (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ששי פרק ב), ועיבודים שלו שהיו מוכרים לפרשנינו בתקופת הראשונים, ומסבירים שהיה זה חלק משלבי הקריסה של העיר ההולכת ונופלת בפני הרומאים. אלו גם אלו רואים בביטול התמיד אירוע חמור העומד בפני עצמו, שהיה ממחוללי החורבן ולא פרט מן החורבן עצמו.

קיימת גישה שלישית המבקשת להפריד לגמרי בין ביטול התמיד לבין אירועי החורבן. לפי הגישה הזאת, מדובר על אירוע שהתרחש בימי הירידה של מלכות בית חשמונאי. לפי התיאור שבאגדת הבבלי, אירע הדבר בימי המאבק הפנימי בין הורקנוס ואריסטובלוס, אנשי הורקנוס הצרים על ירושלים העלו מידי יום בחומה שני כבשים כדי שאנשי אריסטובלוס הנצורים ימשיכו בהקרבת התמיד. יום אחד, יעץ להם זקן אחד כיצד למוטט את רוחם של הנצורים, העלו להם חזיר במקום כבשים לקרבן, ו"נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (סוטה מט ב ובבא קמא פב ב), ו"באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית" (ירושלמי ברכות ד א, ותענית ד ה).

לפי כל שלש הגישות יש לומר, שהחשבת ביטול התמיד כפרט לעצמו בין אסונות י"ז בתמוז מעידה שהתמידים והמוספים הנוספים עליהם בימי שבת וחג, אינם נתפסים רק כחלק מעבודת הקודש של ההקרבה במקדש, כשאר הקרבנות של ספר ויקרא, אלא הם נתפסים כחלק מן הסדר הציבורי-חברתי של עם ישראל ולכן מקומם בספר במדבר, ספר הפקודים העוסק במבנה מחנה ישראל וסדרי ההנהגה והמסעות שלו. לכן ביטולם מחייב התייחסות נפרדת מחורבן המקדש, מכיון שהוא מעיד על שבר אחר שאינו זהה עם חורבן המקדש. הוא מעיד על קריסת המערכות הציבוריות והחברתיות המסומלות על ידי עבודת התמיד וקרבנות המוספים, בזמנם ובמועדם.

בשנים האחרונות נפוץ במערכת החינוך השימוש במונח "סדירויות". הוא מצוי גם בתחומים אחרים שבהם עוסקים בחשיבה סוציולוגית וארגונית, אולם ניתן להצביע בנקל על עלייה דרמטית בשימוש במונח הזה בשיח של מערכת החינוך. זאת, ככל הנראה, בהשפעת עבודתו של הפסיכולוג וחוקר החינוך האמריקאי סימור סרסון (Sarason) שראה ב"סדירויות" ((regularities של עבודת בית הספר גורם משמעותי מאד בעיצובו של אקלים בית הספר ודרכו החינוכית. כתוצאה מהתקבלות גישתו, כל חשיבה על מתכונת הלימודים בבית הספר כרוכה בתיאור ה"סדירויות" שלו, ובהן: המבנה הפיזי של בית הספר, ריהוט הכיתות, מערכת השעות, ימי הלימוד ומקומות הלמידה ועוד ועוד. כל דיון על שינויים בדרכי ההוראה והחינוך בבתי הספר כרוך גם בדיון על שינוי ב"סדירויות" שלהם. ההנחה היא ששינוי בסדירויות גורם כמעט בהכרח לשינוי במהות המעשה החינוכי, ולהפך, ניסיון לשנות את דרך החינוך לא יצלח אם לא יהיה כרוך בו גם שינוי בסדירויות.

סרסון וההולכים בדרכו אינם טוענים שצריך להפר סדרים וליצור אי-סדר כדי לחולל שינוי, אלא דורשים הצעת "סדירויות חלופיות".

פרשת התמידים והמוספים והאבל על ביטול התמיד מלמדת על חשיבותן של סדירויות לא רק בבית הספר אלא בעיצוב תרבותו של עם ובגיבושו של אורח החיים הדתי והחברתי. הסדר הקבוע יוצר תבנית חשיבה והתנהגות: כל יום עבודה במקדש מתחיל בהקרבת תמיד של שחר ומסתיים בהקרבת תמיד של בין הערביים. התמיד מוקרב גם בימי אבל וגם בימי חג, בימי שבתון כבימי חול, הוא מייצג את הקביעות, הנורמה היומיומית. על גביו מוספים בימים החגיגיים עוד קרבנות, גם להם יש מתכונת סדורה וקבועה, והן ה"סדירויות" הקובעות את מעמדם של הימים הללו, החריגים, כחלק מן הסדר הכללי. השורש הפסיכולוגי של הצורך בסדירויות הוא בהענקת סדר ויציבות ומתוך כך גם פשר ומשמעות לחיים. "איזהו חכם – המכיר את מקומו", "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" הם מן הביטויים המעידים על החשיבות של סדרי המקום והזמן לארגון החיים האנושיים.

ביטול התמיד הוא אסון שראוי לקבוע עליו תענית בפני עצמו. בין אם הוא נגרם כתוצאה מאסונות ופגעים חיצוניים כבתקופת המצור וחורבן הבית, ובין אם הוא נובע מסכסוכים פנימיים. הסכסוך יכול להיות בין פלגים בעם כבימי החשמונאים, בין חברים בקהילה או במשפחה, ואפילו בנפש האדם היחיד פנימה.

אחד מן הראשונים שמרבים לצטטו בהקשר של מחלוקות בהנהגת הקהילות מתאר בלשון מליצית ויכוח בקהילה בזו הלשון: "אם יש קטטה בין הקהל ואינם יכולים להשוות דעתם לברור ראשים בהסכמת כולם, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ומחמת חילוק לבם בטל התמיד, ומדת הדין לוקה ואין אמת ושלום בעיר" (הגהות מיימוניות, הלכות תפילה יא א). הרי שביטול התמיד הפך להיות מטאפורה לביטול סדרים בחברה בכלל.

רבן יוחנן בן זכאי וחכמי דור יבנה שאחרי החורבן הבינו שעם ישראל לא יוכל להתקיים, לא בארצו ובוודאי לא בגולה, אם לא תמצאנה חלופות לתמידים ולמוספים שבטלו. לפיכך, יצר מערכת "סדירויות" חדשה: תפילות החול במקום תמידים, תפילות מוסף וסדרים מחודשים של קיום מצוות המועדים מחוץ לגבולות המקדש כסדירויות של הזמנים, בית הכנסת כמקדש מעט, כחלופה סדורה וקבועה למקדש, לעלייה לרגל ועוד ועוד.

לא אחת אנו פוגשים בעצת מהפכנים וחדשנים המבקשים לערער על הסדרים הקיימים ולבקר את השמרנים המקדשים את הישן. אכן, לעתים יש צורך להציע חלופות לסדירויות הקיימות, מרצון או מאונס, אך אין הצדקה לערער עליהן "לשמה", רק מפני שהן קיימות. ביטול התמיד הוא אירוע טראומטי, ליחיד ולכלל, ויש צורך בהצדקה משמעותית וגם בחלופה רצינית , מוכנה מראש, כדי לגשת להרפתקה שכזאת.

יהי רצון שנזכה לקיים תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, גם במשמעותם הסמלית בימינו, וגם כפשוטם, במהרה בימינו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג