פרשת פנחס: החולה הנוטה למות

הרופא המטפל בחולה הנוטה למות עלול להיכנס לקונפליקטים ולדילמות ערכיות, מוסריות ומעשיות: האם למסור את המידע כפשוטו ללא כחל וסרק או לטשטש את התמונה כדי לאפשר לחולה לשמור על חוט של תקווה?

בארה"ב, שהיא מדינה בה השקיפות היא ערך עליון, ישנן הנחיות לאומיות הממליצות לרופאים המטפלים בחולים עם תוחלת החיים פחותה משנה, לערוך עמם שיחה לתכנון 'סוף החיים' – על סוג הטיפול הרפואי, איך לארגן את הפְּרֵדות השונות, ואיך לתכנן את זמן החיים הנותר.

נמצא שמטופלים ששוחחו אתם בעוד מועד נטו יותר ביקשו למות בבית או בהוספיס ולא בבית החולים, מה ששיפר מאוד את איכות חייהם בחודשים סביב המוות. יש חולים שיבחרו לכתוב מכתבי פרידה ליקיריהם, יש שירצו לערוך טקסים.

בחוק החולה הנוטה למות [2005] הוחלט לכבד את זכות החולה לאוטונומיה על גופו, ובכך לאפשר לרופאים לקבל את בקשתו שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. חוק זה בא כתגובה למציאות בה ניתן להאריך את חיי החולה במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי שמחלות אלו מאפשרות, והוא מאפשר למנוע הארכה של תהליך הגסיסה של החולה.

אדם שמצבו הפיסי הידרדר עד שאנו מניחים שהוא נמצא בסוף חייו, ומותו צפוי תוך זמן קצר, נקרא 'גוסס'. איך נגדיר אדם פלוני כגוסס? ההגדרה בנויה על ניסיון ושיקול דעת של אנשים מביני עניין בתחום זה, על פי סימנים הניכרים לעיניים בבדיקה קלינית רפואית ו\או על פי תוצאות של סימנים חיוניים- לחץ דם, דופק, או/ובדיקות עזר מעבדתיות ובדיקות הדמיה שונות שנבצע .גם אדם גוסס נחשב עדיין כחי לכל דבר, וכל עוד נשמת רוח חיים באפיו עושים למענו כל פעולה שעשויה להחזיק אותו בחיים אפילו זמן קצר נוסף, ואף מחללים עליו את השבת.

דין מיוחד נאמר בגוסס, ובכל 'חולה הנוטה למות' גם אם לא הגיע לגדר של גוסס ממש, והוא שאם נראה שדעתו מיושבת עליו – כל מעשה והחלטה שלו יהיו בעלי תוקף גמור . תקנה זו של חז"ל היא תקנה מצילת חיים, מפני שהיא גורמת לחולה הקשה להיות רגוע ושלו שהכול יסוד לפי רצונו גם אחרי מותו, ומי יודע כמה גוססים וחולים הנוטים למות התאוששו לבסוף בין השאר בזכות תקנה זו. רבותינו עמדו על זכותו של הגוסס לחיים, ולכן אסרו אפילו לגעת בו כשהנגיעה אינה לצורך שלומו ורפואתו, וכן אסרו לומר לו או לידו אף דברי שבח אם הם עשויים לתת לו תחושה שסופו קרב. ואפילו אסור לבצע בגוסס פעולות רפואיות שגרתיות, כמדידת לחץ דם, חום ודופק, אם לא ברור שיש בהם תועלת ממשית להארכת חייו.

התפתחות הרופאה בדורנו גרמה לכך שרוב הנוטים למות אינם נמצאים במצב טבעי. התמונה הרווחת היא של חולה שמצבו מתדרדר לאט כאשר הוא נמצא בהכרה ובקרב בני משפחתו . בימינו רוב הגוססים מצויים בתהליך של טיפול רפואי, המכוון לעצור את הידרדרות מצבם; רובם גם מורדמים ואף מונשמים במשך גסיסתם. לכן קשה להגדיר מתי החולה נמצא במצב של גסיסה על פי ההלכה ומתי הוא קרוב יותר למות, ובכל אופן אין לקצר את חיי הגוסס אפילו בשנייה אחת, אבל מותר להסיר דבר המעכב את יציאת נפשו אם הוא סובל ייסורים. כך למשל מותר להשתיק רעש חזק שמונע את יציאת נפשו של הגוסס.

או לחילופין, לעשות רעש גדול כדי להסיח את הדעת מהמתפללים על הישארות הנשמה. כך בסיפור על שפחתו של רבי . יום שמת רבי... בהתחלה ביקשה אמתו של רבי שימשיך לחיות, כשראתה שהוא מצטער התפללה שיפסיק לחיות, אבל החכמים בבית המדרש התפללו שיחיה ולכן תפילתה לא התקבלה, לקחה כד וזרקה אותו מהגג לארץ והם השתתקו לרגע מתפילתם ואז נפטר רבי. ושפחה זו מוזכרת לטובה בפקחותה וצדיקותה.