חנן עמיאור, עורך אתר פרספקטיבה ומחבר הספר 'הסדנא להנדסת תודעה', מספר בראיון לערוץ 7 על מפגש בו השתתף עם בני נוער ערבים שהיו שותפים לפרעות בלוד ועל התובנות הנחרצות שעימן יצא בתום המפגש.
"במסגרת תכנית שאני נוטל בה חלק הלכנו לפגוש את מנהלת בית הספר שלהם כדי לשמוע איך הם רואים את מה שקרה בלוד. פגשנו את המנהלת, אישה מאוד מרשימה, ובדרך למשרד שלה פגשנו כמה חבר'ה והצענו שנשוחח איתם. היא שלפה אקראית שני בנים ובת ממסיימי י' וסיפרה לנו שזו הפעם הראשונה שהם מדברים עם יהודים מאז הפרעות", מספר עמיאור.
בני הנוער שהשתתפו בשיחה שוחחנו בחופשיות מלאה. "המנהלת אמרה להם שידברו חופשי וכך גם אנחנו אמרנו להם. אחד מהם סיפר שאבא שלו עמד בדלת וחסם אותה כדי שלא ירדו, אבל אחד אמר שירד והסביר שהוא הלך להגן על החנות של דוד שלו שיהודים רצו לשרוף בבנזין ויידה אבנים ובקבוקים".
בשיחה ניסו עמיאור וחבריו להבין את הסיבה והמניע ששלחו את בני הנוער לבצע את המעשים ומדבריהם שלהם עולה שהבעיה המרכזית בעיניהם לא נוגעת לפלשתינים, להתנחלויות או ליהודה ושומרון. הכול מתחיל הרבה קודם. "הם מיד מגיעים לתורף העניין, הנכבה. הם תיארו לנו את הבתים שמהם גורשו הסבים והסבתות. ליד משגב בגליל", מספר עמיאור ומציין כי בני הנוער מגיעים עד היום בשבתות לבקר באותם בתים שהיו בתיהם של הסבא והסבתא שלהם עד תש"ח. "זה עובר אצלם כמורשת במשפחה, בצורה החיה ביותר והחזקה ביותר שניתן לשער. יותר מה'והגדת לבנך' שלנו. זה היסוד האיתן ביותר בזהות שלהם".
בשיחה התברר לעמיאור כי בתוך ערביי ישראל קיים מדרג ובו ערבי שנותר לגור בכפר שממנו נעקר נחשב למקומי, בעוד ערבי שעבר לגור במקום אחר נחשב ל'עקור פנים' ואלה הם המופלים לרעה גם בתוך החברה הערבית עצמה, ומתוך קבוצה זו יצאו הפורעים המרכזיים".
עמיאור מוסיף בהתייחס לציפייה של אותם בני נוער ערבים: "מתוך כבוד לגאווה ולכבוד העצמי שלהם, אני חייב להודות שהבנתי שהם לא יוותרו לעולם. הם קיבלו מהסבא ומהסבתא את הרגש החזק הזה שגורם להם, ילדים בני 16, לדמעות וגורם להם לרדת להתעמת עם כוחות הביטחון ועם היהודים, שכולם בכל הארץ נחשבים למתנחלים כי בעיניהם כל הארץ שלהם. שום דבר אצלם לא השתנה מאז שהם דחו את תכנית החלוקה. הם יעבירו את זה הלאה לילדים שלהם. חשוב שנכיר בזה".
"השמאל מתוך זלזול בהם אומר שניתן להם את מה שכבשנו ב-67' ונרגיע אותם אבל זה לא מעניין אותם. הם לא אמרו מילה על ההתנחלויות. הם דיברו רק על יפו ועכו ולוד ועל אל-אקצה. כיבושי 67' לא מעניינים אותם בכלל".
לדבריו, חשוב להתייחס לעמדתם מתוך כבוד ולהבין ש"בעיניהם אנחנו פולשים בעיניהם. הגענו מכל העולם גרשנו ופירנו להם את הבתים והקהילות וזה פצע שמדמם עד היום בעיניהם, כמו ב-1947. הם לעולם לא ייוותרו על עכו ולוד. יהודה ושומרון לא מעניין אותם".
עוד מוסיף עמיאור תובנה שעלתה בשיחה אודות היחס המיוחד של אותם בני נוער והמגזר הערבי כולו לאל אקצה: "הם אמרו שנישלנו אותם והשפלנו את ההורים שלהם ונשאר להם מקום אחד ביקום שבו הם יכולים להתהלך כאוטונומיים וריבוניים וזהו אל אקצה, ולכן הרגישות העצומה כאן. זה לא רק עניין דתי אלא עניין לאומי", הוא אומר ומספר כי התחושה של בני שיחו הייתה כל כך עמוקה עד שלא היה טעם לציין בפניהם שהערבים הם שאגרו אבנים באל אקצה על מנת ליידות ביהודים, "לא היה טעם להגיד להם את זה, כי לא באתי להתעמת איתם אלא להקשיב להם, אבל גם כי מדובר בשני נרטיבים שונים לחלוטין שלא נפגשים לגמרי.".
אז מה הפתרון בעיני אותם בני נוער? "הם לעולם לא יוותרו. הפתרון שלהם הוא שנחזור לגלות ומכיוון שזה לא יקרה אין פתרון", אומר עמיאור ומציין כי בעיני המנהלת יש פתרון טכני שמאפשר לפחות את החיים המשותפים גם אם לא את מחיקת החלומות, והדבר כרוך בשרשרת פעולות הומניסטיות של צמצום פערים.
עמיאור מספר על תגובות שונות שקיבל על פוסט בו סיפר על השיחה. אנשי שמאל טענו שאת הרגש הזה ניתן להקטין גם אם לא לכבות, אך לפחות הדבר ימנע התפרצויות אלימות. לאוחזים בטענה זו הוא מזכיר את העצור היושב כעת במעצר על שיידה בקבוק תבערה לבית ערבי לאחר שחשב שהוא בית יהודי, ומדובר בבן למשפחה עשירה מאוד, כזה שאין בינו לבין פערים ואפליה דבר וחצי דבר, ועם זאת ההתפרצות האלימה הגיעה דווקא מאדם שכזה.