על המשמעות
על המשמעות צילום: באדיבות תמיר דורטל

בעידן שבו הכל הפך להיות ויזואלי, נשארה פינה של כבוד להאזנה, והפינה הזאת משמרת גם את האפשרות לקיים דיונים ושיחות עמוקים ומשמעותיים. וכן, אתם יכולים גם לעשות את זה בעצמכם

אי שם במחצית המאה ה-19, כשאברהם לינקולן עוד היה חבר פרלמנט צעיר במדינת אילנוי מטעם המפלגה הרפובליקנית, נקרתה בדרכו הזדמנות להיכנס לסנאט דרך הבחירות לרשות המחוקקת של המדינה. מולו עמד המועמד הדמוקרטי סטיבן דאגלס, ושניהם רצו לזכות במלוא הקולות במדינה ולהבטיח את הגעתם לסאנט. לשם כך הם ארגנו סדרת עימותים מפורסמת שכללה 7 עימותים פרונטליים ברחבי המדינה. הם נדדו ל-7 מקומות במשך חודשיים כדי לקנות את אמונם של תושבי המדינה. העימותים נערכו בצורה שמתמודד אחד פרש את משנתו במשך שעה, לאחריו השני דיבר במשך שעה וחצי, ובסוף הראשון סיים בחצי שעה של תגובה לשני.

אבל זה פעם, כשבגרוש היה חור, לא היתה טלוויזיה ואפילו לא רדיו. מאז עבר העולם הרבה תהפוכות עד שהגענו למצב שאנו מצביעים בסמס למועמד שאנחנו רוצים שיישאר תקוע אחרון בתוך בית, כדי שהוא יזכה במיליון שקל.

תרבות הריאלטי שטפה אותנו בכל תחומי החיים, ואפשר לראות זאת בבחירות האחרונות בישראל. בין נתניהו ללפיד היו פחות עימותים ודיונים ויותר פוסטרים וסיסמאות קצרות.

ועכשיו לשאלה, האם היום, בעידן הסמארטפונים והריאלטי, יש מקום לדיוני עומק משמעותיים?

אז למזלנו גם בעידן המסכים נשארו כמה וכמה פינות של עומק ומשמעות, ומי שרוצה דיון רציני ומעמיק יכול כמובן לקרוא ספרים ולפעמים אפילו את מוספי סוף השבוע שמידי פעם אפשר למצוא שם דיון רציני. אבל אנחנו דור המסכים וקשה לנו להתרכז הרבה זמן בקריאה, במיוחד ביום חול, לכן הפיתרון עובר מחוש הראיה לחוש השמיעה, שם עדיין נשארה אצלנו חלקה של ענייניות

גם 'הצל' יכול להיות אינטלקטואל

המכשיר שדרכו שמענו על הכרזת המדינה (זוכרים?) עדיין חי ובועט, בעיקר בגלל שאנחנו חייבים להסתכל על הכביש בזמן נהיגה ולא יכולים להסתכל על מסך, אמנם גם הרדיו התעדכן לרוח התקופה אבל אחד הדברים שנשארו בו בניגוד לטלוויזיה הוא הדיונים הענייניים. ברדיו אין דאווינים ואיפור (אולי ברדיו פרס היה מנצח את ביבי בעימות?) ונשאר רק לשכנע בקול ובטיעונים שהדעה שלך היא הנכונה. לפני כשנתיים כשהייתה סערה סביב הארגון 'האריות של הצל', האם הם מפגינים אלימות או מקיימים הפגנות לגיטימיות, יואב 'הצל' אליאסי עלה לשידור אצל רזי ברקאי להשיב לשאלות ולטענות, ודומני שאם השדרן לא היה מזכיר את שמו לפני הראיון לא הייתי מנחש שזה יואב אליאסי בכבודו ובעצמו - רהוט, מנומק ומדבר במתינות. והוכח שכשהוא רוצה הוא יכול להביע דעה בלי לעשות סקר רגשונים בפייסבוק, רק צריך את הפלטפורמה הנכונה.

אך בכל זאת יש כמה חסרונות ברדיו והמרכזי שבהם הוא שכמו הטלוויזיה המיושנת, הרדיו עובד על שידור חי, ובעידן הסטרימינג אנחנו רוצים את מה שאנחנו רוצים אך ורק מתי שאנחנו רוצים, ולכן לרוב קשה לעקוב אחרי הדיונים היומיומיים, מה גם שאף אחד לא נכנס לרכב בדיוק בשעה שמתחילה תכנית ויוצא ממנו בדיוק בסיומה.

עוד חיסרון הוא שהרדיו משועבד לסדר היום התקשורתי שהוא, בלשון המעטה, מוטה, ונקבע ע"י התקשורת בעצמה. וגם כשיש נושא חשוב על סדר היום לא דנים בעיקר שבו. לדוגמא, כבר לא תשמעו בתקשורת דיון רציני על פמיניזם אלא רק על המלחמה ההיא שהיתה בין ארגון נשים כלשהו לארגון דתי כלשהו.

הסכת ושמע ישראל

והנה לא אלמן ישראל, לא נגזר על הסקרנים והמשכילים שבינינו להסתובב כל הזמן עם ספר כדי לשאוב מידע או להשתתף במלחמת אינטלקטואלים, אלא זכינו להמצאת הרעיון הגאוני והיעיל – פודקאסט ('הסכת' בעברית). ובין כל אוצרות התרבות שיש לנו בפלאפון יש גם אחד שיכול לתת לנו ערך מוסף ולהעשיר אותנו בידע כללי ולעמת אותנו ברצינות עם אנשים ודעות שונות

ואם אתם מרגישים שכולם מסביבכם התחילו להקשיב לפודקאסטים אתם לא טועים. בדצמבר 2020 ספוטיפיי פרסמה לראשונה נתונים לגבי האזנה לפודקאסטים בישראל, והציגה זינוק של 148% בכמות המאזינים לפודקאסטים ביחס ל–2019. עוד דיווחה האפליקציה הפופולרית ש-500 אלף איש בישראל האזינו בשנה זו לפודקאסט לראשונה בחייהם.

עשה זאת בעצמך

חוץ מהעיתונאים ואנשי התרבות שעושים פודקאסטים ומעלים לו את הטראפיק בעזרת השם שלהם שמוכר בציבור, הרוב המוחלט של יוצרי הפודקאסטים היו לפני כן אנונימיים לגמרי (ובואו, גם אחרי הם לא הפכו לסלבים). ודווקא זה שהם לא "כוכבים" מאפשר לנו להקשיב להם ביותר אובייקטיביות מאשר לעקיבא נוביק ועומרי כספי, שעליהם כבר יש לנו דעה (לטוב ולרע).

הרבה פודקאסטים הוכיחו שבעבודה ובהתמדה והכי חשוב בענייניות ורצינות – אפשר להפוך לבר-סמכא בתחום מסויים ולמשוך אנשים להחכים ולהעשיר.

יש את הותיקים בתחום, כמו רן לוי שהתחיל לפני יותר מ15 שנה וכיום מחזיק באמפריית הפודקאסט "עושים היסטוריה" שמתחתיה יותר מ10 פודקאסטים של "עושים" וכמות ההאזנות החודשיות שלה ברשת היא למעלה מ-500,000.

אך גם אלה שהחלו לא מזמן הספיקו להפוך לשם דבר בעולם הפודקאסטים. אחד מהם הוא עורך הדין והמרצה תמיר דורטל שלגמרי מוכיח שהמשמעות היא המפתח להצלחה.

לפני כשנתיים החל דורטל בהקלטת הפודקאסט "על המשמעות" שמבקש לקחת סוגיות בוערות שעל סדר היום ולדון בהן מהשורש הרעיוני שלהן על מנת לגבש דעה מנומקת ומוצקה. מפרופסורים ועד רבנים וחברי כנסת, דורטל אירח לשיחה עשרות מומחים בתחומם ושמע מהם דעות שונות על מגוון רב של נושאים שעל סדר היום

דורטל הספיק לצבור בזמן הזה 400,000 האזנות, שעל פי הנתונים שלו מעל 50% מהמאזינים מסיימים כל פרק (לא מובן מאליו למאזין הישראלי חסר הסבלנות) וכל זה ללא תקציב.

אפשר להניח שאחת הסיבות להצלחה שלו היא מגוון הנושאים שהוא עוסק בהם שמדברים למגוון רחב של מאזינים: חינוך, מוסר מלחמה, הלכה ומדינה, נשים וגברים, וזו רק רשימה חלקית של הנושאים הנידונים שם.

למטיבי לכת הוא מציע גם מנוי לתכני פרימיום. תמורת סכום סמלי (חד-פעמי או חודשי) תקבלו גישה לשיעור השבועי אותו מעביר דורטל. בשיעור תוכלו גם לשאול, להעיר ולהקשות על יוצר הפודקאסט בכל נושא שיעלה בשיעור.

כעת אני יכול להגיד בביטחון שאם לינקולן היה חי בימינו עדיין היה לו היכן לפרוש את משנתו המדינית ברוחב, ואולי הפעם גם לנצח את דגלאס ולקבל את המקום בסאנט.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו