כיפות
כיפותצילום: istock

שנים האחרונות גברה תשומת הלב המחקרית והטיפולית לתחום לקויי הלמידה. מחקרים שנעשו בתחום אבחנו השפעות מגוונות ורב תחומיות לאבחון כלקוי למידה, וזאת מעבר להשפעות המיידיות בתחום הלמידה עצמה.

במסגרת המחקר של ערוץ 7 ומכון רבדים, נבחנה האפשרות כי ללקות למידה ישנה השפעה משמעותית על הזהות הדתית של בוגרים. לצורך כך, חלק זה של המחקר משווה בין בוגרים שאובחנו כלקויי למידה בהשוואה לבוגרים שלא אובחנו כלקויי למידה (כמובן שיתכן שגם אלו שלא אובחנו היו בעלי לקות למידה, אולם הדבר לא נבדק במחקר).

נזכיר כי ממצאי המחקר מבוססים על מדגם מייצג של 600 אנשים בני 18-40, שגדלו במשפחות דתיות ולמדו במערכת החינוך הדתית בתקופת התיכון. 110 מהם (18.3%) אובחנו בעבר כבעלי לקות למידה, ו490 (81.7%) לא אובחנו. כמו כן, חשוב לציין שכמו בכל מחקר, גם במחקר זה המגמות המתוארות הן על דרך הכלל בלבד ולא מתארות את האדם הפרטי.

הממצאים מתארים תמונה חד משמעית, לפיה הסיכוי שמי שאובחן כלקוי למידה יהיה בבגרותו לא-דתי (מסורתי או חילוני) גדול פי 2.6 לעומת מי שלא אובחן: בעוד שבקרב אלו שלא אובחנו, 13.2% מגדירים את עצמם כמסורתיים או כחילונים, הרי שבקרב אלו שאובחנו מדובר על לא פחות מ 33.9%!

מבט מעמיק יותר מגלה שההבדל בין מאובחנים ללא-מאובחנים נובע משיעור החילונים והמסורתיים הלא-דתיים, ולא משיעור המסורתיים-דתיים. בעוד ששתי הקבוצות משתוות כמעט בשיעור המסורתיים-דתיים (כ6.4% אצל אלו שאינם מאובחנים ו6% אצל המאובחנים, הבדל זניח ולא מובהק), הרי ששיעור אלו שמגדירים את עצמם כחילונים או כמסורתיים-לא דתיים גבוה בקרב המאובחנים פי 3.8 לעומת אלו שאינם מאובחנים.

כלומר, הסיכוי שמי שאובחן כבעל לקות למידה יהיה חילוני או מסורתי-לא דתי בבגרות, גדול פי 3.8 לעומת מי שלא אובחן (יחס זה בין מאובחנים ללא-מאובחנים גדול אף יותר בקרב חילונים מאשר בקרב מסורתיים-לא דתיים).

מעניין לציין ששיעורים זהים כמעט לחלוטין של אי-דתיות נמצאו הן בקרב גברים והן בקרב נשים: כ26.7% מהמאובחנים ו28% מהמאובחנות מגדירים את עצמם כחילונים או כמסורתיים-לא דתיים, לעומת 7.1% מאלו שאינם מאובחנים ו7.1% מאלו שאינן-מאובחנות. הבדלים אלו בין מאובחנים ללא-מאובחנים נמצאו מובהקים מאוד מבחינה סטטיסטית.

בחלוקה לפי סגנון דתי בבית ההורים, נמצא כי הפער בין מאובחנים לאלו שאינם מאובחנים בשיעור החילונים והמסורתיים הלא-דתיים גבוה יותר אצל יוצאי בתים דתיים-קלסיים (37.5% בקרב מאובחנים לעומת 7.9% בקרב אלו שאינם מאובחנים, כלומר פי 4.8) ויוצאי בתים דתיים תורניים (11.6% בקרב מאובחנים ו2.9% בקרב לא-מאובחנים, כלומר פי 4) ונמוך יותר בקרב יוצאי בתים דתיים-ליברלים (36.8% בקרב מאובחנים ו20.9% בקרב לא-מאובחנים, כלומר פי 1.7).

האם קיים קשר בין לקות למידה לבין עלייה ברמה הדתית? בשאלה אחרת התבקשו כלל המשיבים – דתיים או לא דתיים בהווה – להשוות בין רמתם הדתית בהווה לבין הרמה הדתית בבית ההורים. מבין אלו שלא-אובחנו, 34.2% דיווחו שירדו ברמתם הדתית, 40.8% דיווחו שלא השתנו, ו25% דיווחו שעלו. לעומת זאת, מבין אלו שאובחנו דיווחו 51.8% שירדו ברמתם הדתית, 19.1% דיווחו שלא השתנו ו27.3% דיווחו שעלו. כלומר, בקרב מאובחנים יש הרבה יותר כאלו שירדו ברמתם הדתית לעומת אלו שלא אובחנו, אך גם מעט יותר כאלו שעלו ברמתם הדתית.

ניתן לסכם שעזיבת דרך החיים הדתית מורכבת משני שלבים: ראשית, בקרב מאובחנים יש שיעור גבוה משמעותית של יורדים ברמתם הדתית לעומת לא מאובחנים (כאמור, 51.8% לעומת 34.2%); שנית, בעוד שבקרב מאובחנים שירדו ברמתם הדתית הרוב (63.4%) אינם מגדירים את עצמם היום כדתיים, הרי שבקרב לא-מאובחנים שירדו ברמתם הדתית רק מיעוט (40.4%) אינם מגדירים את עצמם היום כדתיים.

שאלה נוספת שנבדקה במחקר היא כיצד תופסים מאובחנים ולא מאובחנים את דרך התורה והמצוות? במסגרת המחקר פותח מדד שנע בין 0 ל4, כאשר המספר 0 מבטא תפיסה שלילית מאוד של דרך התורה והמצוות, המספר 2 מבטא תפיסה בינונית והמספר 4 מבטא תפיסה חיובית מאוד (ניתן לקרוא על מדד זה כאן). תפיסת דרך התורה והמצוות נשאלה הן בקרב דתיים והן בקרב לא-דתיים, ובמחקר לא נמצא הבדל בין מאובחנים ללא מאובחנים. זאת הן בקרב מסורתיים או חילונים (ציון ממוצע של 1.93 למאובחנים ו1.92 ללא-מאובחנים), והן בקרב דתיים (3.27 למאובחנים ו3.33 ללא מאובחנים). המשמעות היא שאמנם קיימת עזיבה גבוהה הרבה יותר של אורח החיים הדתי בקרב מאובחנים לעומת לא-מאובחנים, אך אלו שבחרו באורח חיים דתי מזדהים באותה המידה עם אורח חיים זה, ללא תלות בשאלה אם אובחנו כלקויי למידה או לא.

כיצד ניתן להבין את ההבדל בין מאובחנים ללא מאובחנים בנוגע לזהות הדתית בבגרות? בקרב משתתפי המחקר, בעלי לקות למידה דיווחו שהם בעלי יכולת נמוכה יותר של דחיית סיפוקים, בממוצע, מאלו שאינם בעלי לקות למידה (ההבדל נמצא משמעותי, וזאת הן בקרב גברים והן בקרב נשים, ובכל אחד מהסגנונות הדתיים של בית ההורים). האם השיעור הגבוה של עזיבת הדת קשור לכך? לחילופין, האם שיעור זה קשור לקושי של בעלי לקות למידה להשתלב חברתית בחברה הדתית? ניתן להציע גם אפשרות שלישית, לפיה הדבר קשור לכך שמוסדות חינוך ברמה דתית גבוהה נוטים להתאפיין גם ברמה לימודית גבוהה, מה שמקשה על בעלי לקות למידה ללמוד בהם. במסגרת כתבה זו, אנו מותירים את השאלה פתוחה.