המשפט "משנכנס אדר מרבין בשמחה" נחקק אצלי כילד תוך כדי שמחת פורים וההכנות אליו. לעומת זאת, את המשפט "משנכנס אב ממעטין בשמחה" לא שמעתי עד שהתחלתי ללמוד גמרא למרות שהם סמוכים אחד לשני "כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה" (תענית כט א).
היה לי קל להתחבר לשמחת פורים אבל משהו בעצב של שלושת השבועות גרם לי להשתדל לעבור את התקופה הזו בשלום וללא מפגעים גדולים מדי. כילד וכנער, לא נתתי מקום אמיתי לאבלות אלא קיימתי את המצוות המוטלות עלי ללא הבנה עמוקה שלהן.
הזיפים שעל פני חברינו, היעדר מוסיקה שמתנגנת באוזנינו, הפסקה מעונת החתונות, הימנעות מברכת שהחיינו ועוד מנהגים שונים מנכיחים אצל כל אחד את העובדה שמשהו גדול מתרחש.
באופן טבעי אדם אבל כאשר הוא עצוב באופן פרטי אך לפתע אדם מצטער מכיוון שהציבור נמצא ברגעי קושי. באופן מפתיע חז"ל מגדירים שאדם שמצטער כמו שצריך הוא בעצם מאושר, "ואשרי מי שמצער עצמו עם הצבור" (תנא דבי אליהו א). להצטער עם הציבור זה אירוע שגורם לאושר.
לשותפות עם צער הציבור יש מבנה מסויים. שלושת השבועות מתחילים עם יז בתמוז בו נשברו הלוחות ונפרצו החומות. הסדקים הללו אינם נחלת העבר אלא הם ביטוי לחורים שהולכים ונפערים במעטה השגרה המנומנמת של חיינו. הצום הראשון של שלושת השבועות פותח את הפתח, שובר את חומת האגואיסטיות בה אנו שרויים כדי שנזדהה יותר ויותר עם צער הציבור.
שלושת השבועות זו הזדמנות מעולה להתמודד עם תופעת האינבידואליזם על ידי שותפות בצער הציבור. הרב קוק אומר שככל שאדם מתקדם מבחינה רוחנית כך אכפת לו יותר מהציבור "כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים" (שמונה קבצים ג קסב).
הוא איננו רק חי את חייו ומתחשב לפעמים באנשים סביבו אלא כל כולו מרגיש את צער האומה כמו אמא שמרגישה תחושת רעב כשהבן שלה מספר לה שאין לו מה לאכול. האוויר של שלושת השבועות מטהר ומרענן אותנו לקראת החגים הבאים עלינו לטובה. אם רק נדע לשאוף אוויר הרים נוכל להעצים את האישיות הכללית שבתוכנו.