הרב אייל ורד
הרב אייל ורד צילום: דוד שטיין

בעידן ריבוי הזהויות המשתנות מצטרפת לחגיגה הזאת גם הזהות הדתית. מיהו דתי בימינו אלה? האם יש הגדרת סף למישהו כזה? האם יש מקום למנעד? ואם יש מקום כזה – עד היכן אפשר למתוח אותו? היכן עובר הגבול, והאם בכלל יש לנו את האפשרות והסמכות לקבוע גבול כזה? שהרי גבול כזה כבר נקבע ברור ויציב באלף ושבע מאות וחמישה הסימנים בשולחן ערוך. שם עובר הגבול.

או אולי ננסח זאת כך: האם יש דבר כזה שנקרא מסורתי? האם מסורתי הוא חלק מהמנעד, או שמא הוא תופעה שאין להלכה כלים להתמודד איתה? והאם יש הבדל בין מסורתי ובין הכינוי היותר רווח לאחרונה – לייט, דתי לייט, דתי על הרצף ועוד.

האמת שקשה עליי מלאכת המיון לקבוצות ותת־קבוצות. והרי עמך כולם צדיקים וכל מלאכת הסימון והקיטלוג היא עצמה מבוא לצרה גדולה. בוודאי בימים אלו של בין המצרים. ובכל אופן, הגדרה מסוימת נדרשת, אולי דווקא כדי להרחיב את הלב ולהביט בעין טובה יותר על הזולת.

ובכן מיהו יהודי דתי. יהודי דתי הוא אדם שמאמין בתורה מסיני כמקור אלוקי. לאמור - משה אמת ותורתו אמת, ניתנה לנו מסיני ונשתלשלה במסורת תורה שבעל פה דרך כל בתי הדין שבדורות עד אלינו. רגע, זועק הקורא - מה עם הקיום? יהודי דתי הוא מי שמקיים תורה ומצוות, לא רק מאמין בהן. וכאן גוף הדברים ומקצת החידוש שיש בהם.

תחום הקיום שייך למערכת חוזקותיו או חולשותיו של האדם. אצל כל אחד מאיתנו קיים פער בין עולם הידע לעולם הקיום. אך כל עוד מאמין האדם באמונה שלמה שהתורה היא מסיני והחולשה היא בו - הרי הוא בתוך תחום הקדושה.

במובן הזה המסורתיות היא יצור מופלא. אנשים רבים שלכאורה החולשה הכריעה אותם והם לא מצליחים לקיים אורח חיים דתי מלא, אך הם נותרים מחוברים לשלשלת הזאת של משה קיבל תורה מסיני ומסרה ומסרה ומסרה. ובכל פעם שהם באים להיפגש עם הקודש, הם רוצים להיפגש איתו כפי שהוא ניתן מסיני. באופן הזה. בדרך הזאת.

זהו פלא. כי המוח האנליטי שלנו מבקש הכרעה. אם אתה דתי אז עד הסוף, ואם לא – אז גם כן עד הסוף. אך המוח האלסטי יודע להכיר בפער שבין רצון למציאות. הוא מזהה את החולשות כחולשות ולא כאידיאולוגיות, ומבצע מין קפיצה מלאת סתירה פנימית. אני לא מקיים את הכול אבל אני מחובר לחלוטין.

דמויות כאלה לרוב היו במחוזות ילדותי, ולא רק שם. אנשים שהכרנו וראינו לאורך השבוע בלי כיפה, בוודאי שלא היו מתפללים יום יום או מניחים תפילין. ובליל שבת יכולנו לראות אור כחלחל בוקע מסלון ביתם, מלמד שהטלוויזיה עובדת.

אך אותם אנשים בבית הכנסת, בבחינת פנים חדשות באו לכאן. הם לא היו אורחים בבית הכנסת, לאורחים היה אז היה סימן היכר מובהק - כיפה לבנה וטלית צוואר. לא, הם היו בני בית בבית הכנסת, שרו ופייטו בכל גרונם, עלו לתורה ואף קראו בה היטב ומדי פעם גם היו חזנים. ואיש לא אמר דבר. בבית הכנסת הם היו בבית הכנסת. כולם בפנים. פלגינן דיבורא היה שם במובן הכי עמוק. בתוך בית הכנסת הם היו לגמרי בפנים, בזרם הזורם ממשה רבנו ועד לבית הכנסת אוהל יצחק הקטן והדחוס. ועל מה שעשו מחוץ לבית הכנסת – איש לא שאל.

תמיד היה שם גם מרכיב האוכל, האפריטיף הנודע שחיבר ותדלק אף הוא. ממרחק השנים זה נראה לי עוד מרכיב בפלא של בית הכנסת הזה. המילה המרכזית היא חיבור. יש שהתחברו דרך המאכלים ויש דרך הפיוטים ויש דרך התפילות ויש דרך הצדקות. וסופו של דבר קהל גדול מבאי בית הכנסת היו אנשים כאלה.

על השאלה מיהו יהודי היה נוהג הרב שטיינזלץ להשיב: מי שהנכד שלו יהיה יהודי. חיבור לזרם העמוק הזה ממשה עד אלינו, תוך התעלמות מודעת מהחולשות ויצירת כמה שיותר מוקדי חיבור נעימים לקודש - מקדם אותנו במשימה הזאת.

הכותב הוא חבר הנהלת ארגון צהר, שיקיים ביום שלישי הקרוב את הכנס "דתי לדעתי - זהות דתית מנקודות מבט שונות"

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו