ערי הלויים ואיכות הסביבה

הדרישה לשמירה על קיימות, נוי ואסתטיקה נובעת ממצוות התורה ומחייבת במיוחד את יושבי ארץ ישראל בדור האחרון. כשעם ישראל שב לארצו עולה מחדש הצורך והערך של השמירה על איכות הסביבה בכל רחבי ארץ ישראל.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , כ"ט בתמוז תשפ"א

ערי הלויים ואיכות הסביבה-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

 

פסקאות רבות בסוף ספר במדבר מוקדשות להכנה לכניסה לארץ ולהתנחלות בה. אחד הנושאים המפורטים בסדר הנחלות הוא נחלת הלויים. שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ כשאר השבטים, מכיוון שהם מופקדים על עבודת ה' במקדש ומתפרנסים מתרומות ומעשרות ולא מעבודת אדמתם. בכל זאת, קיבלו הלויים חלק בארץ, והן ארבעים ושמונה ערי הלויים.

התורה אינה מסתפקת בהצבת דרישה לכל אחד מן השבטים להקצות ללויים מספר ערים מתוך נחלתו, אלא היא משרטטת בפירוט יחסי את מבנה העיר. כל עיר לויים מוקפת מארבע רוחותיה בשטח שמכונה מגרש. בפסוק אחד נאמר שרוחב המגרש אלף אמה ובפסוק שלאחריו – אלפיים, ונחלקו תנאים ומפרשים, האם מדובר על אלף ועוד אלף ובסך הכל אלפיים (ר' עקיבא, רש"י), או שמא מדובר באלף ועוד אלפיים, בסך הכל שלשת אלפים (ר' יוסי הגלילי, רמב"ם).

הערים נועדו "לָהֶם לָשָׁבֶת" – למגורים, ואילו המגרשים נועדו "לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם". חז"ל מפרשים ש"חייתם" הוא לצרכי כביסה. ובהרחבה, כפירוש הרש"ר הירש: "כל תשמיש שהוא לצורך שמירת הבריאות, כגון כביסה". עוד מדייקים חכמים מלשון "חייתם" שמותר להשתמש בשטח הזה רק לצרכים של חיים, ואין להקים בו בית קברות. בית הקברות העירוני צריך להיות מעבר לתחום מגרשי העיר.

מעבר לעובדה שהמגרש הפתוח סביבות העיר מיועד לשימושים שאין ראוי לעשותם בתוך העיר, כגון החזקת בעלי חיים או כביסה, השארת השטח הפנוי סביב העיר כמגרש והרחקת השדות והמטעים ממנה באלף אמה נובעים מכך שיש אוויר ונוי לעיר כאשר יש לפניה מרחב פתוח (רבנו גרשום ערכין לד א). המפרשים מנסחים את התועלת לעיר מן המרחבים הפתוחים סביבה, באופנים שונים המשלימים זה את זה. טעם פונקציונלי-שימושי: יש בכך נוחות בנגישות לעיר. טעם אקולוגי-סביבתי: קיומו של מרחב פתוח מאפשר "אוויר", וטעם אסתטי, הרואה בכך נוי הגורם להרחבת הדעת (מפרשי המשנה בבא בתרא ב, ז, והגמרא כד ע"ב).

אלף או אלפיים האמה הנוספים סביב העיר נועדו לזריעת שדות ונטיעת אילנות. הנצי"ב מקשה, שלכאורה לא היה ללויים צורך בשדות ומטעים, שהרי קיבלו תרומות ומעשרות מכל היבול. הוא מיישב על פי לשון "חייתם", שהשדות, הכרמים והמטעים שסביב העיר נועדו לספק להם תצרוכת טרייה של פירות וירקות, הקרויה "חיה" על שום טריותה. שלא כתרומות ומעשרות, שיכולים להינתן גם זמן רב אחרי קצירתם וקטיפתם, אפילו כאשר הם מיובשים או מבושלים. לדבריו, התנובה החקלאית הטרייה היא חלק מחיותם של תושבי העיר.

חז"ל קבעו שאין לעשות מהשדה מגרש ולא מן המגרש שדה (משנה ערכין ח, ט). בעל "הכתב והקבלה" הסביר שאיסור זה נובע מכך שהתורה קבעה את המידות הללו לפי צורך השימוש בהם, ושינוי הסדר "יפסיד היישוב ההוא ויבלבל עניינו", כי אם ישנו ממגרש לעיר או לשדה, "לא יספיק להם ולבהמתם ולכל חייתם" (ויקרא כה לד), וכן כל שינוי יפגע באיזון בין שטחי העיר ובמרקם החיים של תושביה.

ההצדקה לחובת השמירה על התבנית הקבועה של העיר היא: "כי אחוזת עולם הוא להם" (ויקרא כה לד), דהיינו, מכיוון שהעיר ניתנה להם לדורות עולם, "אין דור ההווה שליט יחיד עליו, אלא גם דורות העתיד שווים לו בזכויותיהם, וכדרך שקיבלו אותו מקודמיהם, כן יניחו אותו לבאים אחריהם" (רש"ר הירש, ויקרא שם).

בעל ספר החינוך מוסיף הסבר, מדוע מצווה זו נאמרה דווקא בערי הלויים (מצוה שמב). מכיון שהלויים היו מורי התורה של עם ישראל, היו עיני כל ישראל נשואות אליהם. הם היוו מושא מתמיד להתעניינות ואף לחיקוי על ידי עם ישראל. "ולכן היה בדין להיות אותן הערים ... להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך". ערי הלויים היו דגם לכל העם לשמירה על הנוי ועל האסתטיקה ביישוב הארץ.

דין ערי הלויים הורחב, בשינויים מסוימים, גם לשאר ישראל. עם זאת, רוב הראשונים סבורים שהלכות אלה מחייבות רק בארץ ישראל, מפני שבחוץ לארץ אין אנו חייבים לדאוג ליופיה, והרמב"ן אף מוסיף ואומר: "הלוואי ותנוול לפני יושביה" (חידושים לבבא בתרא שם). מן הסתם, אין כוונתו של הרמב"ן שארץ העמים אמורה להיות מנוולת, אלא שהרמב"ן, מגלה בהלכה זו את חיבתו לארץ ישראל ושלילת הגלות: אין דעתם של יהודי הגולה נתונה, ואינה אמורה להיות נתונה, לנוי של סביבתם. רק בארץ ישראל יש חשיבות וחובה לדאוג לאסתטיקה של הערים והארץ כולה.

הרמב"ן, אוהב ארץ ישראל הגדול, שהשיג על הרמב"ם שלא מנה בתרי"ג המצוות את מצות ישוב ארץ ישראל, שעלה לארץ ובאגרתו ממנה מצר על כך שכל המקודש מחברו שומם ממנו, מצא לנכון גם בהלכה זו של בינוי ערים הזדמנות לבטא את ייחודה של ארץ ישראל ומעלתה על פני ישיבת הגולה.

ר' יוסף קארו מוסיף על דברי הרמב"ן, שגם בארץ ישראל, דין מגרש ושדה "אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי גוים בעוונותינו עד שנזכה לזכות בה" (בית יוסף חושן משפט קנה).

מדבריהם של הרמב"ן ור' יוסף קארו, מובן שהנושא של "נוי העיר" לא תפס מקום חשוב בפסיקה ובהגות בתקופת הגלות. קשה למצוא התייחסות של פוסקים בספרות השו"ת לבעיות של נוי העיר. הערים לא היו ערי ישראל והאחריות על הסביבה לא היתה בידי היהודים אלא בידי השלטונות הנכריים. לפי דברי הרמב"ן, זו לא היתה רק בעיה של סדרי עדיפויות ויכולת השפעה, אלא גם עמדה עקרונית, היהודי בגולה אינו אמור לרצות ביופיה של סביבתו, אדרבה, יראה בניוולה וישתוקק לעלות לארץ ישראל.

הראי"ה קוק הצביע על כך שהדרישות האסתטיות של עם ישראל נחלשו בדורות הגלות, ולדבר זה היתה השפעה שלילית לא רק במישור הפיזי, אלא גם בתחומי הרוח, בחולשת השירה והספרות מצד אחד, ובהעדר כוח הדמיון וההכנה לנבואה מצד אחר. בין היתר, ביקר על כך גם את אנשי "הישוב הישן" בירושלים, וקרא לעורר את הרגישות ליופי ולאסתטיקה כחלק מתנועת התחייה של עם ישראל בדורו. אדמו"רי בית רוז'ין הובילו מהלך בחסידות שדרש את תיקון העולם האסתטי כדי להכשיר את הלבבות לקראת ציפית הגאולה ושיבת מלכות ישראל. אישי תנועת המוסר, הנהיגו בחוג ישיבת סלבודקה את גישת "גדלות האדם" שגם היא שמה דגש בין היתר על המופע האסתטי של בן הישיבה כחלק מהכנתו לתודעת ערך החכמה והתורה.

נמצאנו למדים, שהדרישה לשמירה על קיימות, נוי ואסתטיקה, אינה חידוש של זמננו ואינה זמורת זר בגננו. היא נובעת ממצוות התורה ומחייבת במיוחד את יושבי ארץ ישראל בדור האחרון. עתה, כשעם ישראל שב לארצו והיא נתונה בריבונותו, עולה מחדש הצורך והערך של איכות הסביבה, בכל רחבי ארץ ישראל.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג