ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומבי צילום: באדיבות המצולם

1.

במוצאי בחירות 99 הייתי ילד בן 13, אחרי יום בחירות מפרך, שכלל חלוקת פליירים בצמתים, הדבקת סטיקרים של "נתניהו עושים שלום בטוח" וניסיון לדבר כמו המבוגרים על כמה ברק מסוכן.

כשהמדגמים התפרסמו עמדנו בבית כל המשפחה, צמודים לרדיו. זמן קצר לאחר מכן שמענו את נתניהו מכריז מול רבבות ליכודניקים המומים כי החליט לפרוש. באותם ימים "פסק זמן מהפוליטיקה" עוד לא היה מושג מכובס לאתנחתא קלילה כדי לחזור במפלגה אחרת, לכן ההבנה של כולנו הייתה שהוא באמת עוזב. אולי לתמיד.

הפרשנים שליוו את המשדר סיכמו את כהונתו הקצרה, רק שלוש שנים כראש ממשלה, של המטאור הפוליטי, אז בן 50 בלבד. הם סיפרו כי בטח כעת ילך לעשות לביתו, כמרצה בינלאומי מבוקש וכלכלן שהתבלט כעילוי פינססי.

מגישי החדשות לא יכלו להסתיר את אנחת הרווחה שעזיבתו הצפויה של נתניהו מהזירה שיחררה מהם. תחושת הקלה השתררה באולפני החדשות. תחושת מועקה הצטברה בליבותיהם של מאות אלפי מצביעי ימין, שרק שלוש שנים קודם לכן היו ציבור נרדף במדינתם וכל מערכות השלטון דרסו אותם.

2.

אחר כך נתניהו חזר והפך לשר חוץ ושר אוצר. בשנה שלפני הגירוש הפגנתי מספר פעמים מול הבית שלו ברחוב עזה, כחלק ממשמרות המחאה במקום. אגב על מרפסת הבית התנופף שלט: "עקירת ישובים קורעת את העם".

פעם אחת ויחידה פגשתי את נתניהו מקרוב. זה קרה ממש סמוך לגירוש, באחת ממשמרות המחאה. הוא הביט עלי, נכנס לרכב ונסע. אחר כך גם התפטר מהממשלה, מאוחר מידי.

ב-2009 כשנבחר לראשות הממשלה לא שכחנו לו והימין האידיאולוגי התייחס אליו בחשדנות. בטח אחרי שצירף לממשלתו את ברק ומפלגת העבודה.

3.

אבל אז אובמה עלה להתקפה נגד ההתיישבות ונתניהו הסתער בחזרה והשיב מלחמה. כל פעם שהפרשנים בישראל דיווחו בפנים זעופות כמה הממשל בבית הלבן כועס על נתניהו, אני הבנתי שהוא עשה שוב את הבחירה הנכונה.

למרות השותפות עם ברק בממשלה, נתניהו לא נכנע לאובמה. הוא ג'ינגל במישור הפוליטי והבינלאומי ויצר משוואה לפיה הוא יגיע לשולחן המו"מ עם אבו מאזן, רק ברגע שזה יכיר במדינה יהודית. כשהוא אמר את זה, בטח קרץ לעצמו וחייך, כי הרי לכולם היה ברור שבדיוק ככה אבו מאזן לא יגיע לעולם. נתניהו למד מהטעות המרה של הפגישה עם עראפת בקדנציה הראשונה וחיזל"ש את המו"מ עם הפלסטינים. למעשה הוא היה רוה"מ הראשון מאז הסכמי אוסלו שלא ישב לשולחן המו"מ המפורסם על חלוקת הארץ.

השמאל יצא מדעתו. בעיקר הכעיסה אותם ההצלחה. אובמה סגר לנתניהו את הדלת בבית הלבן, אבל הוא פתח דלתות חדשות בכל בירות העולם, ניהל יחסים קרובים עם ראשי המפלגה הרפובליקנית ובנה אלטרנטיבות. בשקט בשקט הצליח להעביר את המסר שההתיישבות ביהודה ושומרון כאן כדי להישאר ובעיקר שהיא לא המכשול לשלום. הוא ערך שיחות הסברה אישיות לראשי מדינות, סנאטורים ודיפלומטיים. לכולם הסביר את הקשר התנ"כי של עם ישראל עם יהודה ושומרון, משל היה מזכ"ל מועצת יש"ע. כך הביא להכרה בינלאומית היסטורית ביו"ש, שראשי המתנחלים אפילו לא חלמו עליה. השיא היה כמובן פרויקט הריבונות.

4.

וככל שנתניהו הלך והתעצם, בביטחון, בכלכלה ובמדיניות החוץ, השמאל והדיפ-סטייט הלכו וסגרו עליו. זה התחיל עם התקשורת שהשתוללה ללא רסן, המשיך עם הממסד האקדמאי ונציגי השמאל במערכת הביטחון, שחיבלו בעבודתו כראש ממשלה מול האמריקאים – ומשם המשיך לרדיפה משפטית. לא היה אדם בישראל ששילם מחיר כבד כמו נתניהו למען מפעל ההתנחלויות. אמנון אברמוביץ אמר את זה כמעט בפירוש: תן לנו את יהודה ושומרון וקבל חנינה. והוא לא היה היחיד. המסר היה ברור. אבל נתניהו לא נכנע.

הם רצו עקירת יישובים והוא לא סיפק להם את הסחורה, למרות שידע שבמחי החלטה כזו יאותרג, כמו ראש הליכוד הקודם שמערכת המשפט גנזה עבורו את כל התיקים. הוא זכר את אריק עם "כעומק החקירה – עומק העקירה", אבל המשיך לעמוד איתן.

5.

כשנתניהו נכנס לתפקידו בראשות הממשלה מסמך העבודה במנהל האזרחי היה דו"ח המאחזים של טליה ששון. בתגובה הוא הקים את וועדת השופט לוי, שחיבר את דו"ח לוי ההיסטורי, שקבע שההתיישבות ביו"ש חוקית. הוא גם קידם פרויקטים ענקיים כמו הסדרת הישובים כרם רעים, איבי נחל, מבואות יריחו, נגוהות, זית רענן ומצפה דני ומקומות נוספים; פני קדם קיבלה תב"ע, חוות גלעד קיבלה אישור להקמת ישוב קבע; כביש עוקף חווארה החל להיבנות; פרויקט התאורה ביו"ש יצא לדרך; בכל מקום ביו"ש ראינו התחלות בניה.

ובעיקר נתניהו חזר לשיטת גוש אמונים, כמו בימי בגין: במקום כל ישוב שבג"צ החריב, הוקם ישוב אחר. זה קרה עם מאות יחידות הדיור בבית אל, שהוקמו במקום גבעת האולפנה; עם מגרון שבג"מ החריב, אך במקומו הוקם ישוב קבע החולש על צומת כוכב יעקב; וכמובן הישוב עמיחי, שהוקם במקום עמונה שבג"צ הרס.

בממשלות נתניהו האחרונות ההתיישבות עברה ממגננה להתקפה. הראיה הכי טובה הוא הישוב אביתר, שהוקם בשבועות האחרונים לכהונתו של נתניהו והוא לא שלח את כוחות צה"ל להחריב אותו, למרות התעקשותו של שר הביטחון גנץ.

6.

לא היה מושלם עם נתניהו. המשילות בנגב, הפרוטקשן בגליל, הבנייה הבלתי חוקית המשתוללת בשטחי C, הם צל גדול על כהונתו. אבל כנראה שכמו כל מדינאי, הוא בחר את המלחמות שלו. ובשורה התחתונה הוא שילם בקריירה הפוליטית, ברדיפה משפטית חסרת מעצורים, בהכפשת משפחתו ובהכתמת שמו, כדי לשמור על מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. ובדיוק לכן אנחנו חייבים לו.

באדיבות "גילוי דעת"