עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

מילה ועוד מילה, סיפור אחרי סיפור, מקימה דיקלה ד' גל־עד את שנות ילדותה לתחייה. כל חוויה מוסיפה לציור צבע ומרקם וריח. המרקים של אמא בקיץ ובחורף, טעמו המלוח של הים, החול שנמצא בכל מקום והצלילים שמלווים את חייה. המסך שמקרין את התמונות משם הופך לאלבום, מנציח יקום שהיה ואיננו: הנה גני טל בצעירותה, והנה כבר עשור למושב, כאן היא רוכבת על החמור של הפועל הערבי ופה יושבת על עגלה, בדרך למוצב צבאי, לצ'פר את החיילים. ים ועוד ים וימי האולפנה העליזים, והאגם, מקום משכנם של פסטיבלי הגוש. אנחנו מלוות את דיקלה בתחנות חייה ועורכות היכרות גם עם הבית. הבית שהיה ואיננו. בית שלה ושל שמונת אלפים אנשים נוספים, שנחרב לפני 16 שנה.

איך עוקרים עץ

דיקלה קיבלה מתנה. ביומה האחרון בגוש קטיף הגיע אליה הבמאי יואב אליצור חמוש במצלמת וידאו ותיעד אותה נפרדת מהמטבח ומהסלון, מהחדר המשותף עם אחיה, מעצי הפרי המניבים שבחצר הבית. הוא מצלם שוב ושוב את הניסיונות לחפור סביב עץ הזית העיקש, לגלות את שורשיו ולעקור אותו כדי לשתול אותו מחדש במקום אחר. האם יסכים העץ להיחשף, להשאיר חלקים ממנו באדמה הזאת ולצאת מכאן? האם ייקלט באדמה החדשה שאליה יגיע? לאן הוא בכלל נוסע?

הדמעות זולגות. עקירה, שירוש, גירוש. כמה מנוגד העמל שמשקיעים הגברים בשימור העץ ובחשש שלא לפגוע בו לתחנוניה של דיקלה מול החייל שאטם את עצמו במשקפי שמש. חייל שלא מפנה את פניו אליה. היא מדברת אל קיר אדיש ואינה זוכה בבדל אמפתיה. ובני משפחתה לא מפסיקים לטרוח סביב העץ. רק לשמור, רק לא להרוס, לעקור באהבה. לכבד את מה שהיה כאן.

האדישות של החייל מעבה את הגוש שעומד לנו בגרון. חברה שהגיעה איתי מלוד מנגבת דמעה ולוחשת: "כבר אז התחילו להפקיר את תושבי מדינת ישראל. לפני 16 שנים". המחשבות נודדות אל הפקרת תושבי הערים המעורבות שחווינו זה עתה. הבלבול והכאב עדיין פועמים בנו, כל דבר מערער, מחזיר אותנו לימים המוטרפים של שומר החומות. חומות שהופקרו לכל רוח.

תחנת דלק ושמה זיכרון

בדרך חזרה הביתה, כשהלב של דיקלה עוד מונח בינינו, אנחנו שואלות את עצמנו עד כמה מדברים עליו, על גוש קטיף. עד כמה הוא חי בינינו, אנשי הימין, מתנגדי ההתנתקות. עד כמה הדילמות הגדולות שחווינו אז, לפני 16 שנה, מול הדגל והצבא, מול המדינה והפוליטיקאים, קופלו והונחו בבוידם גבוה, שנפתח פעם או פעמיים בשנה, במקרה הטוב.

אלפי אנשים מהלכים בינינו כשהכאב עדיין צרוב בליבם כמו כתובת קעקע מלובנת. כתובת שלא קיימת יותר בתוך מדינת ישראל. אבל זה לא רק הבית שלהם והקושי האישי שלהם. אלה הערכים שנפטרו מהם במכירת חיסול. הבגידה בהתיישבות, השחרת פניהם של המתיישבים שרצו לעשות רק טוב, ההתגייסות של כל מוסדות המדינה נגדם: הפרקליטות, בתי המשפט, התקשורת, הצבא והמשטרה. ההתפרקות מכל מה שהכרנו וסמכנו עליו. התפכחות. מי זוכר? מי רוצה לזכור? קשה לשאת את האמיתות האלה יום יום, שעה שעה. כי אין לנו מדינה אחרת.

הגירוש מגוש קטיף התרחש בשבוע שאחרי תשעה באב, שבוע שבו אנחנו מתחילים שוב לחייך, למלא את הבית בצלילים ולצאת לטיולים. אבל ימי הזיכרון לגוש מצוינים בתשעת הימים. כך גם יום הזיכרון למאורעות תרפ"ט, מאורעות רצחניים שאירעו לפני כמעט מאה שנים, שמונה ימים אחרי תשעה באב. אנחנו מעמיסים על ימי האבלות האלה, ימי העצב על חורבן הבית, גם את החורבנות הצעירים יותר, אלה שמקרוב באו ואירעו בסמיכות תאריכים ולא בתאריך עצמו. אנחנו לא מקוריים, כמובן. גם חז"ל צירפו לאבל על בתי המקדש את גזירת המרגלים המוקדמת יותר ואת חורבן ביתר המאוחר יותר. תשעת הימים האלה עמוסים בעצב חדש וישן, חורבן שאפשר רק לדמיין, עם חורבן שיש לו עדים חיים ונושמים ומספרים. כולם סובבים סביב הגעגוע להשבת השכינה, למנהיגות שהיא מעל אינטרסים אישיים, לשלום בתוך העם ולעצמאות ישראלית אמיתית. לבסוף אנחנו אבלים על הבית. על בית אלוקים ועל בתים שנהרסו ואינם.

אנחנו מעמיסים הרבה מאוד על שבוע וקצת. האם במשך השנה אנחנו זוכרים? האם צריך לזכור? "נהוג לחשוב שהשכחה היא חיסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר", כך, מספרים, אמר רבי נחמן מברסלב, ויש בזה הרבה. השכחה מאפשרת לנו לקום ולנער את הבגדים, לצלוע קצת על הרגל ולהמשיך קדימה. היא זו שאפשרה לנו להמשיך להיות יהודים בלי בית מקדש במשך אלפיים שנה. השכחה אפשרה לנו להמשיך לחיות בתוך מדינת ישראל ולהמשיך ללכת למילואים ולהניף את הדגל.

אבל השכחה היא גם האסון שלנו. אסור לשכוח. הזיכרון, כשהוא נוכח במינון הנכון, אינו משתק אלא נוכח, פועם, כואב ומשמש כתחנת דלק. הוא אנרגיה בלתי נדלית לשינוי ולעשייה, הוא מזרים כוחות לא נגמרים לבנייה ולצעידה קדימה, על גבי מה שהיה. בכוח הזה שוקמה היהדות בגלות והוקמו קהילות ששרדו את כל תלאות הגלות. בזכות האנרגיה הזאת הקימו תושבי גוש קטיף יישובים חדשים והשתלבו ביישובים קיימים. מכוחו של הזיכרון הכואב השתלבו אנשים בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה, חדורי מטרה ששוב הגירוש לא יקרה.

את המופע שלה שיבצה דיקלה, בעלת הקול השמימי, בשירים מדויקים וגרמה לנו להמריא. וכשהיא שרה "חלקת אלוקים ופיסת שמיים, דבר לא אבקש רק אבן קטנה, ראשי להניח בצל הזית, ולשקוט ארבעים שנה" של יורם טהרלב, חשבתי שכבר כל כך הרבה שנים לא שקטנו ארבעים שנה. אולי הגיע הזמן. הלוואי.

לתגובות: [email protected]