יוצרים ובוכים

היוצרים הישראלים שסרטיהם הפרו־פלשתיניים הגיעו השנה לפסטיבל קאן ממשיכים למתוח ביקורת על ישראל ברחבי העולם בעודם נהנים ממימון ממשלתי ליצירותיהם.

עפרה לקס , ו' באב תשפ"א

יוצרים ובוכים-ערוץ 7
יוצר 'ויהי בוקר', ערן קולירין, נואם על הבמה בקאן
צילום: אמיר בוגן, באדיבות YNET

שני מיליון שקלים לא הספיקו לצוות השחקנים של הסרט 'ויהי בוקר'. שני מיליון שקלים שהתקבלו מקרן הקולנוע הישראלי כדי לממן את הסרט לא שכנעו אותם לעלות על מטוס ולהגיע לפסטיבל קאן שבו הוקרן הסרט, וזאת משום שהוא מתויג כישראלי. השחקנים אומנם מחויבים לכך, אך ברגע האמת הם סירבו לטוס, כאקט של מחאה.

השחקנים הוציאו הצהרה ארוכה שבה נכתב כי עלילת הסרט משקפת את המצב שבו הם חיים: מדינת מצור. "מדינת מצור זו מתגלמת בקירות בטון עבים, במחסומים צבאיים, במחסומים חומריים ופסיכולוגיים, וכן במדיניות של הפרת זכויות של נשים פלסטיניות, תרבותן, וזכויות אדם בסיסיות". לכן, הם הסבירו, הסכימו להשתתף בסרט, אך הם אינם יכולים "לסלוח על הסתירה הטבועה בסיווג הסרט בפסטיבל קאן כסרט ישראלי, בעוד ישראל ממשיכה את הקמפיין הקולוניאלי שלה לאורך עשרות שנים, בטיהור אתני, גירוש ואפרטהייד המופנה נגדנו; נגד העם הפלסטיני".

ההצהרה, שנכתבה באנגלית, מתארת כיצד מדינת ישראל מפרקת את הלאום הפלשתיני מזהותו וממשיכה להטיף: "בכל פעם שתעשיית הקולנוע העולמית מניחה שאנחנו והיצירה שלנו מתויגים תחת התווית האתנית הלאומית המכונה 'ישראלי', היא תורמת לקיומה של מציאות בלתי מקובלת שנכפתה עלינו האזרחים הפלסטינים... להמשך דיכוי פלסטינים בפלסטין ההיסטורית, כולל שלילת השפה, ההיסטוריה והזהות שלנו, וכן שימוש בצנזורה וחקיקת חוקים גזעניים קולוניאליים". השחקנים ממשיכים ומוחים על "גלי האלימות האחרונים" כלומר אירועי שומר החומות, שבהם כמובן הערבים היו הקורבנות והיהודים התוקפנים, ולבסוף חותמים שהסירוב שלהם להגיע לקאן אינו צעד סמלי אלא הרבה יותר מכך. "אנו מתנגדים בתוקף להכללתנו באירועים כאלה על ידי חזרה על הדרתנו ומחיקתנו כפלסטינים".

למרות ה"אפרטהייד" שנגדו טוענים השחקנים הערבים, הרי שהם שיחקו במדינת ישראל, בסרט שמבוסס על ספרו של סייד קשוע בעל התודעה הפלסטינית. הסרט שמבקר את המדינה מומן על ידה, ואיש לא עצר בעד המחאה שלהם. אכן אפרטהייד.

במאי הסרט ערן קולירין, שדווקא הגיע לקאן, שיתף את פוסט המחאה של שחקניו בפייסבוק וכתב: "אני אוהב את האנשים האלה. כבדו את ההחלטה שלהם (למרות שעדיין הייתי רוצה שיבואו לחגוג איתי את האומנות שלהם) ולתמוך במאבק שלהם. תודה על המילים הטובות, קאסט יפה".

כשקולירין עלה על הבמה בקאן כדי לשאת דברים, הוא אמר על שחקניו: "הם לא יכלו להגיע לכאן, כי הם לא יכלו להיות הם עצמם. ומדוע? כי לפני כמה שנים מדינת ישראל העבירה חוק ייצוג, ואני מאמין שאם יש חוק כזה חובה להפר אותו".

שר התרבות חילי טרופר הקפיד מצד אחד להגיב על הצעד הפרובוקטיבי הזה, שדורס ברגל גסה את המדינה, אך מצד שני דאג שלא לעשות לסרט יותר מדי יחסי ציבור, כמו שקרה בשעתו לסרט 'פוקסטרוט' כשרגב דיברה נגדו ובכך הגדילה את מניותיו.

טרופר, שהיה גם הוא בקאן, הוציא לתקשורת את ההודעה הבאה: "ראוי שמי שידע לבקש תקציב מהמדינה כדי ליצור סרטים ונהנה מכספיה, לא יתבייש בישראל. חופש הביטוי הוא חשוב ודווקא מי שנהנה ממנו, מהאפשרות ליצור בישראל, מההזדמנות לקבל תקציב מהמדינה שלנו כדי להגשים את חלומותיו ואת רעיונותיו, מוטב שיחסוך מאיתנו את ההתנערות מכל אלה בבואו לפסטיבל בינלאומי". טרופר הכריז שימשיך לפעול למען חופש הביטוי ולהיות גאה במדינת ישראל ובתעשיית הקולנוע שלה. אך הוא לא התייחס לגופו של עניין המימון ולהבדל בין מתן חופש ביטוי ובין אי החובה לממן סרטים שפוגעים במדינה או שיוצריהם בזים לחוקיה.

העיתונאים היהודים תקפו

פסטיבל הסרטים של קאן אירח השנה כמה סרטים ישראליים. הסרט 'איפה אנה פרנק', סרט מצויר המבוסס על יומנה של אנה פרנק, שעליו עבד ארי פולמן במשך שמונה שנים, גרף תשואות רבות. בתום הקרנת הסרט קם הקהל על רגליו והריע ליוצרים במשך דקות ארוכות. הסרט גם זכה לביקורות טובות ממבקרי הקולנוע. פולמן לא השאיר את השואה בזירה של העם היהודי אלא לקח אותה למקום האוניברסלי של הפליטים בעולם. לא בטוח שהצופים הישראלים שרוצים לשמר את זכר השואה כאסונו של העם היהודי יאהבו אותו.

סרט נוסף שהוקרן בפסטיבל ונכנס לתחרות הסרטים הרשמית לאחר שבמשך עשור לא השתתף בה סרט ישראלי הוא 'הברך' של נדב לפיד, או כשמו באנגלית 'הברך של עהד'. עהד היא עהד תמימי, ערבייה תושבת הכפר נבי סלח, שהתפרסמה בעקבות סרטונים שבהם היא נראית מכה חיילי צה"ל. תמימי הורשעה על מעשיה ונכלאה למשך שמונה חודשים. שמו של הסרט מתכתב עם ציוץ של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שכתב כי תמימי הייתה צריכה לקבל כדור בפיקה של הברך.

לפי מה שנכתב על 'הברך' (הסרט טרם הוקרן בישראל ולפיכך עדיין אי אפשר לצפות בו), גיבור הסרט הוא במאי קולנוע ששואף ליצור סרט על תמימי. הוא יוצא למועדון תרבות מקומי באזור הערבה כדי לפגוש קהל ולשוחח איתו על יצירתו. עם הגיעו למקום הוא נתקל בפקידה צעירה, שדורשת ממנו לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב לדבר רק על נושאים שהוסכמו מראש. זהו מסמך ממשלתי כמובן. על הכיבוש, למשל, היוצר איננו רשאי לדבר. הביקורת הנוקבת כאן היא על מדיניותה של מירי רגב, ואולי של מדינת ישראל כולה, אשר מוצגת כסותמת פיות. גם כאן האבסורד מונח לפני הצופה, שיראה וישפוט. סרט שנוצר ונערך בישראל, תוך שהוא מקבל תמיכה ממשלתית, משתלח באופן חופשי במדינה. אז איפה כאן סתימת הפיות?

במקביל לעלילה שמתרחשת בערבה מגולל 'הברך' את מערכת היחסים של הבמאי עם אמו, שנמצאת על ערש דווי, מה שמתכתב עם חייו הפרטיים של לפיד שאיבד את אמו לא מזמן. לפי הכתבות שנכתבו על הסרט הוא מציג ביקורת חריפה על מדינת ישראל. באתר וואלה נכתב כי באחת מהסצנות מספרת דמות מעשייה על קצין בצה"ל שאילץ את חייליו לבלוע גלולות ציאניד בלי שום סיבה מוצדקת.

הקרנת הסרט לא עברה בשקט. מי שהציב מראה קשה של ביקורת מול הבמאי הם דווקא העיתונאים היהודים־צרפתיים, אולי משום שהם נמצאים היום בחזית הכואבת של התמודדות עם תופעות אנטישמיות. במסיבת עיתונאים שהתקיימה בקאן שאל עיתונאי צרפתי יהודי את לפיד: "אם הסרט מבקר את ישראל ואת חופש הביטוי בה, איך זה שמופיע בהתחלה לוגו של משרד התרבות שלכם?". העיתונאי הוסיף ושאל האם לפיד קיבל מימון מישראל (גם גרמניה וצרפת שותפות במימון הסרט). לפיד לא אהב את השאלה והשיב שאם הוא מקבל מימון מישראל אין זה אומר שהוא צריך לשיר לה שירי הלל. "אלה תפיסות שמתאימות למדינות פשיסטיות", הכריז. עיתונאית יהודייה־צרפתייה מכלי תקשורת אחר שאלה אותו האם לדעתו בעקבות הקרנת הסרט עלולות להתרחש תקריות אנטישמיות. לפיד השיב כי הוא אינו אחראי על האנטישמיות העולמית והוסיף: "אני מקווה שאף אידיוט לא יעשה שום מעשה בעקבות הסרט, ואני גם לא חושב שזה יקרה".

"ליצור קרן שתתאים לכמות של אנשי השמאל"

"אני מסתובב בתחושה קשה מאוד", אומר יהודה גרובייס, במאי, מפיק ומרצה לקולנוע, שאומנם מעולם לא קיבל מימון מקרן קולנוע ישראלית אך זכה בפרסים בפסטיבלים שונים. "אני מכיר עשרות יוצרים שיודעים שברגע שהם יציעו תסריט שדומה ל'ג'קשן 48' או ל'פוקסטרוט', כשהם יבקשו ליצור סרט בעד הפלשתינים, הם יקבלו מימון. אנחנו מסתובבים בתחושות קשות שבישראל כדי לקבל כסף מקרנות הקולנוע אתה צריך להשמיץ את המדינה". לדברי גרובייס, מירי רגב בהיותה שרת התרבות רק החמירה את המצב. "היא הגדילה את מספר הלקטורים שתפקידם להמליץ למנהלי הקרנות איזה סרט לתקצב ואיזה לא, והפכה את הכול לאנונימי. זה הרע את המצב. אנחנו יודעים איזו רוח נושבת בתעשייה ולאן משתייכים היוצרים שהופכים ללקטורים. הם למדו בבצלאל ובאוניברסיטת תל אביב, ערש הולדתם של עמוד התלייה ופסל הרודן. זה מרגיש כמו מכרז תפור. האקדמיה יושבת על השיבר ומחלקת לעצמה פרסים ו־95 אחוזים מהכסף הולך למילייה הזה".

גרובייס מודע היטב לטענה המוכרת שקולנוע הוא כלי לביקורת על השלטון ומשיב: "השאלה היא אם אני צריך לשלם על הסרטים האלה מכספי המיסים שלי". הפתרון, לדעתו, הוא פירוק הקרנות לחממות יצירה קטנות יותר, אזוריות ומגזריות. "כך גם יוכלו ליצור קרן שתתאים בגודלה לנפח של אנשי השמאל שמחזיקים בדעות כאלה. הרי אלה ששונאים את ישראל הם מיעוט קטן, אבל אם את מתבוננת על היצירה הקולנועית הישראלית תחשבי שהם הרוב כאן. הגיע הזמן שתהיה להם קרן בגודל שלהם".

חבר הכנסת עמית הלוי, ששימש כראש לשכתה של רגב בתקופת כהונתה כשרת התרבות, לא מתפלא שהסרטים שמעבירים ביקורת נוקבת על ישראל מקבלים באירופה חיבוק חם. "האליטה האירופית, שמתנגדת התנגדות עמוקה למדינת הלאום הישראלית, מהללת את מי ששותף לאג'נדה הזאת, והכי טוב אם האנשים האלה מגיעים מתוך מדינת ישראל. הם יתקבלו בתשואות רמות. אבל הבושה היא המדינה שמממנת סרטים שחותרים תחתיה".

אז מה אתה מציע, להתערב בתכנים? זו פגיעה בחופש היצירה.

"אני לא מדבר על התערבות בתכנים, שאותה יש לעשות רק כשהתכנים נוגעים להסתה ודומיה, אלא על כך שאין חובה שאזרחי ישראל יוציאו מכיסם כסף כדי לממן סרטים עם תוכן פוגעני שקורא להחרמה שלהם בעולם ולייצוג שלהם כפשיסטים. זה אבסורד שלא נשמע כמוהו". הלוי מספר שגם מדינות דמוקרטיות למהדרין פועלות כך, ומביא כדוגמה את ניו־יורק שביטלה מימון להצגה שפגעה בסמלי שלטון. במקרה המסוים שהוא מדבר עליו ההצגה ביזתה את הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. "זה מובן מאליו. מדינה לא חייבת לממן את מבקשי רעתה. שר התרבות חייב לעגן דברים כאלה בחקיקה ממשלתית. המדינה צריכה לומר: את זה אנחנו לא מתקצבים. מלבד זאת, הקרנות צריכות לקבל הנחיה ברורה מהשר שלא מתקצבים סרטים שחותרים תחת קיומה. פעם אחת ולתמיד מדינת ישראל צריכה להפיק לקח ולעשות את זה".

ביקורת נוספת שמושמעת על מימון הסרטים טוענת כי הכסף שיוצא מהכיס של כל אזרחי המדינה בכלל לא חוזר אליהם. הסרטים מסתובבים באירופה וכשהם מגיעים בחזרה הביתה, לישראל, איש איננו מתעניין בהם. "המדינה לא חייבת לממן כלום", אומר רועי עידן, תסריטאי, שחקן ובעבר גם חבר בהנהלת איגוד התסריטאים, "אבל רצוי שהיא תשקיע בתרבות פופולרית בעברית. העניין הוא ששיטת קרנות הקולנוע בארץ בעייתית מאוד". עידן איננו עוסק בעמדה הפוליטית שמציגים הסרטים אלא בעובדה שמדינת ישראל משקיעה, באמצעות הקרנות שלה, בסרטים שהציבור כלל אינו נהנה מהם. "בשנות ה־80 השתנה מודל התקצוב מתמיכה בסרטים מסחריים לתמיכה בסרטי איכות שנקבעים לפי ועדות שההרכב שלהן לא תמיד הטרוגני", הוא אומר בעדינות. עידן לא צפה בסרט 'ויהי בוקר' ולכן אמירתו היא כללית ולא ספציפית לגופו של הסרט. "צריך להודות למירי רגב על שהגדילה את תקציב הקולנוע. אבל משקיעים מיליונים רבים מכספי ציבור בסרטים שרובם המוחלט בכלל לא מגיעים לקהל והם מסיימים את חייהם במקרה הטוב כרשומה נידחת בפסטיבלים לקולנוע ובמקרה הרע על המדף בארכיון של הסינמטק. מה עשינו בכך?" הוא תוהה.