שרלטן או פטריוט?

יוסף בן מתתיהו, שחצה את הקווים בעת המרד ברומאים, אך הגן בהתלהבות על היהדות מול ההכפשות שבפי משטיניה - האם ראוי לבוז או להערצה?

תגיות: מנחם רהט
מנחם רהט , ו' באב תשפ"א | עודכן: 18:25

שרלטן או פטריוט?-ערוץ 7
מנחם רהט
צילום: עצמי

1. מספרים שרבי שלמה כהנמן, מייסדה של ישיבת פוניבז', נהג לאחר השואה להגיע למנזרים באירופה, כדי לחלץ מתוכם ילדים יהודים שנמסרו בשנות הזעם לידי כהני הדת הנוצרים, לשם הצלתם אז ממוות בטוח.

יום אחד, כשנסע במונית בחוצות רומא, הבחין במפתיע בשער טיטוס, אות קשת מתויירת שהקימו הרומאים לפני 1,950 שנה בדיוק, לכבוד הקיסר טיטוס, שחזר לאחר שחירב את ירושלים והעלה באש את מקדש היהודים. "עצור, עצור", קרא לנהג המופתע. "חכה לי פה".

הרב נשוא הפנים ירד בזריזות מהרכב וצעד במהירות אל הקשת המרשימה. הוא שלח מבט מהורהר לעבר התבליט המתעד את חורבנם של מקדש מלך עיר מלוכה. אחר שתיקה קלה אמר, בעוד הדמעות חונקות את גרונו: "טיטוס, טיטוס! תראה איפה אתה נמצא עכשיו, ואיפה אנחנו, היהודים". כמו רצה לבשר לטיטוס, ש-1,878 שנה אחר שהחריב את המדינה היהודית, אוספים היהודים את שבריהם ברחבי עולם ומקימים מחדש את המדינה היהודית בארצם השדודה.

כיום, אגב, ישנם לדאבון הלב חרדים מסוג אחר: אלה השוטמים את המדינה היהודית (לא כולם, נכון שלא כולם), ומכנים אותה ברוב איוולת: "גלות בארץ ישראל". אוי לכת מרגלי זמננו, מעלבונה של ארץ ישראל.

2. ויש עוד סיפור דומה: בליל כ"ט בנובמבר, לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י, התאספו מאות יהודים תושבי רומא יחד עם יהודים נודדים, שרידי אש הכבשנים שהיו בדרכם ארצה, ברחבת קשת טיטוס, וצעקו מול השער: "איפה אתה טיטוס, ואיפה אנחנו?"

פרופ' ישראל אלדד-שייב ז"ל, הוגה בעל תודעה היסטורית עמוקה, נהג להגיע בליל ט' באב למוזיאון ישראל, ולהתייצב מול פסלו המפואר של אדריינוס קיסר, שכעבור 66 שנה לחורבן הבית, בשנת 136 למניינם, חירב את המדינה היהודית (האחרונה עד ימינו) שהקים בר כוכבא. אדריינוס, המכונה בפי חז"ל שחיק עצמות, עשה זאת תוך כדי שפך דם אכזרי של רבבות מאחינו, ובהם עשרת הרוגי מלכות. אלדד-שייב, אזרח גאה של המדינה היהודית שקמה מאפר הגלויות, אהב להתריס מידי שנה בתשעה באב מול הפסל הדומם, ולהשמיע לו רק הברה אחת קצרה: "נו!!!???"...

3. "בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי/ לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי/ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי/ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אֲ-ד-וֹ-נַ-י" (מתוך הקינות לליל תשעה באב).

יהודים בעלי תודעה היסטורית יזכרו בליל תשעה באב, שאלמלא קם יהודי אחד ותיעד בספר עב כרס את תולדות חורבן בית שני, לא היה זוכה סיפור הזוועות הנורא להיזכר במלוא אימתו המצמררת לדורות. היה זה ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, מצאצאי משפחת החשמונאים, לשעבר כהן בבית המקדש בירושלים, ולימים מפקד המרד ברחבי הגליל, שחבר לאוייב והשתתף במצור על ירושלים.

הוא תיעד בספרו החשוב 'מלחמות היהודים עם הרומאים' את סיפור הגבורה של לוחמי ירושלים, את דביקותם במצוות דתם, את הליכותיהם של בני עמו שנכתשו באכזריות נוראה בידי מכונת המלחמה הרומאית, בעת שהגנו על עיר הקודש והמקדש.

סיפור הפכפכנותה של הדמות המרתקת הזו בתקופה הקריטית בתולדות עם ישראל - מלוחם נמרץ בשירות האומה, לשותפם הנרצע של הרומאים, אשר המיר שמו לכבוד מאמציו החדשים הרומאים ל-יוספוס פלביוס, עומד במוקדו של פולמוס לאומי שטרם הוכרע: האם היה בוגד שפל שנטש את המערכה בעיצומה כדי לחבור לאוייב, או שמא מדובר בגיבור שעשה כל אשר לאל ידו בהיותו מעבר לקווים, להצלת עמו?

מעניין לציין ששאלת אופורטוניסט או פטריוט?, לא הטרידה את עם ישראל כל עוד לא תורגמו לעברית ספריו המרתקים. ייתכן בכלל שחלקם נכתבו עברית, ורק חלקם ביוונית עתיקה. מכל מקום, עד לתרגומו הראשון לעברית של 'מלחמות היהודים' ב-1862 בידי קלמן שולמן והדפסתו בווילנא, לא גילה העם היהודי עניין בכתביו. רק ב-159 השנים האחרונות, נדונה בעם היהודי שאלת נוכל או גיבור, ומאז פולמוס זה לא שכך, אבל גם לא נפתר.

4. אפשר לתעב את פלביוס ולהגדירו שרלטן מוחלט, ואפשר לכבד את מאמציו הכבירים להציג באור חיובי ואוהב את אומתו בפני גויי הארצות. אבל אי אפשר ליטול ממנו את העובדה, שאלמלא פועלו התיעודי, לא היה בידינו מידע כה עשיר, מפורט וחיוני, על אודות אירועי החורבן. נכון אמנם שבמקורותינו העתיקים שזורות אגדות החורבן, אולם אין הן מסודרות ספרותית, ולא תמיד ראויות להיקרא תיעוד היסטורי.

פלביוס, לעומת זאת, שהחל כתיבת ספרו ברומא בשנת 75, חמש שנים בלבד אחר החורבן, היה עד ראיה מקרוב לנורא מכל, ולדבריו הוא התאמץ להישאר נאמן לעובדות, כפי שהשתקפו לנגד עיניו. ובהיותו בן חסותם של קיסרי רומא, היה לו 'קו פתוח' להשגת מידע מפי עדי ראיה ראשוניים לגבי אירועים שלא התרחשו מול עיניו. אין ספק כי עשה מאמצים להיצמד לאמת ההיסטורית, אך מצד שני אי אפשר לשלול את הטענה, שכתיבתו היתה, מכוח היותו בן חסות ברומא, מוטה יותר או פחות לטובת הרומאים, במאמץ להציגם כאנושיים, הרבה יותר מכפי שהיו באמת. אפשר גם שברבות הימים ביצעה הכנסיה שהחזיקה בכתביו עריכה מגמתית בהם.

5. בנוסף לתפקיד ההיסטוריון המתעד, חיבר פלביוס בספרו 'נגד אפיון', כתב סניגוריה מרגש להגנת היהדות מול כל מחרפיה, אשר כפרו בקדמות עם ישראל ולגלגו על תורתו. בהיותו ברומא התייצב מול שונאי ישראל ובראשם הפילוסופים מניתו ואפיון, שעשו הכל להשפלת קרן ישראל ותורת ישראל, יתכן שרק מתוך בערות ויתכן שמחמת קנאה בתרבותה ובדתה של אומה קדומה זו, שבניגוד להשקפתם קידשה את הרוח, והטיפה לחמלה כלפי עני ורש.

מתוך עמדה של גאווה יהודית עמוקה, ובהחלט לא מתוך התבטלות ושפיפות קומה, הוא הסביר בטוב טעם את "צִדקת תורתנו וחוקיה", בדבריו האחרונים בספרו 'נגד אפיון': "והנה להצדיק את תורתנו וחוקינו... הקורא יבחין מעצמו כי כל עוולה לא נמצא בתורתנו, וצדקו יחדיו כל חוקיה ומשפטיה. על פי לא ישנא איש את רעהו, כי תדבר על לבות בני אדם לחיות באהבה ורעות. כל חמס ורשע תשנא, אך צדקה וחסד תאהב. לחם עצלות ופיזור הון תמאס, ותלמד כל איש לשמוח בחלקו ולאהוב את המלאכה. היא תזהיר לבלתי קרוא מלחמה לקבן קבץ הון ועושר, או לשלם רעה תחת טובה. אמנם תצווה לשנס מתניים, לעמוד על חוקיה ועל משפטי אנושיות שבה: לא תחשוך שבטה מן החוטאים, ולא תטה אוזן לדברי עורמה להפוך בזכותם. המעשים והפעולות יוכיחו ולא דברים בלבד".

והוא מסכם ללא מורא וללא משוא פנים וגם מבלי להכפיף ראשו מול מיטיביו מארחיו הרומאים (שהתייחסו אליו בכבוד רב), את מעלותיה של תורת ישראל, את נשגבותה ואת מוסריותה: "ועל כן הנני מתפאר כי יש לנו תורת אמת וצדק להורות את הדרך גם לעמים אחרים בעניינים אין מספר, ואך טוב ויקר נלמדם. כי מה טוב מיראת ה' ומהידבק במצוותיו?"

6. מאמציו הכבירים לסנגר על תורת ישראל ואחיו, לצד תיאוריו ההיסטוריים מתוך ראיה חומלת: "בשל מלחמת האחים בא אסוננו הלאומי, קופחה חרותנו, והוכרחנו להחזיר לזרים את ארצנו" – לצד חצייתו את הקווים וחבירתו לאוייב, הם שמחוללים ב-159 השנים האחרונות, מאז תורגם 'מלחמות' לעברית, פולמוס רגשי עז, בשאלה הבאמת בלתי פתורה: בוגד או פטריוט?

בימינו מסתמנת חלוקה ברורה בין 'שופטיו' של פלביוס: מרבית בעלי ההשקפה הלאומית רואים בו סמל לבגידה לאומית מבחילה, בעוד שהפרוגרסיבים מרוממים אותו למעלת פטריוט אמיתי.

אך דומה שהתשובה הראויה מצויה באמצע, כפי שניסח זאת הח"כ לשעבר פרופ' אריה אלדד: גם וגם.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')