בחזרה למבצע דני

ממשלת ישראל נדרשת להתעשת ולפעול ביד קשה וחמורה כנגד הפורעים הערבים ולהזכיר להם ולבני משפחותיהם כי דרכם פתוחה מזרחה לירדן או לכל יעד אקזוטי, "מתקדם" ומדמם במזרח התיכון

אל"ם (מיל') טל בראון , ו' באב תשפ"א

בחזרה למבצע דני-ערוץ 7
רכב שהוצת במהלך פרעות תשפ"א
צילום: פלאש 90

השבוע אנו מציינים 73 שנה ל"מבצע דני" שהיה אחד המבצעים המשמעותיים והעיקריים של צה"ל במלחמת העצמאות ולבטח המבצע הגדול והחשוב ביותר בחזית המרכז במסגרת קרבות 'עשרת הימים'.

"מבצע דני" שנערך בין ה- 10 ל- 18 ביולי 1948 נקרא בתחילה מבצע לרל"ר על שום ראשי התיבות של היעדים המרכזיים שהותוו לכיבוש במהלכו – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. בהמשך שונה שמו לזכרו של דני מס ז"ל, מפקד מחלקת הל"ה, שנפל עם כל 35 לוחמיו בדרכם לתגבור גוש עציון הנצור בליל ה-15 ל- 16 בינואר 1948.

במבצע דני הושגו לבסוף רק שני היעדים הראשונים- לוד ורמלה, אך למרות זאת, ועל אף שלטרון נותרה בידי הלגיון הירדני ואיימה על הדרך לירושלים, המבצע נחשב להצלחה גדולה. כוחות הלגיון הירדני ותומכיהם מקרב הערבים המקומיים הורחקו ממרכז הארץ ופרוזדור ירושלים הורחב.

לאור מבצע שומר החומות, פרעות תשפ"א והלכי הרוח בחברה הערבית והישראלית לאחרונה, מוטב ללמוד ולהבין מה באמת השתנה, או שלא, בחלוף 73 שנה.

 

רקע למבצע 

באותם ימים של מלחמת העצמאות, הקשר בין ירושלים והשפלה היה מוגבל ונתון בסכנה נוכח שליטת הירדנים במרחב לטרון ושליטת כוחות ערביים על ציר התנועה המרכזי אל העיר, דבר אשר אילץ את פריצתה של דרך בורמה על מנת להביא אספקה לתושבי ירושלים הנצורה. מעבר להיות האספקה בכביש הראשי העולה לירושלים דרך שער הגיא תלויה בחסדי האו"ם ובחסדי הלגיון הערבי הייתה גם אספקת המים לעיר בצמצום ובסכנה נוכח השליטה הערבית על מקורות המים בראש העין מחד, והשליטה של הלגיון הירדני בלטרון על המשאבות שהזרימו את המים מראש העין לירושלים, מאידך. 

כוחות הלגיון הירדני נערכו בלוד ורמלה, עד יהודיה (עבאסיה) היא יהוד של ימינו, והיוו איום על הדרכים שקישרו בין ירושלים לגוש דן. ב-11 ביוני 1948, טרם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, תקפו כוחות הלגיון שבאזור לוד ורמלה, ונבלמו בכפר עאנה (אזור נווה מונוסון כיום). משנבלמו הכוחות הירדנים, נערכו הם בשוליו המערביים של גב ההר, ומשם ירו לעבר יישובי וצירי השפלה. 

לקראת מבצע דני, שהיה הגדול ביותר של צה"ל עד אז, רוכזו כוחות צבא בסדר גודל של כחמש חטיבות וכוחות סיוע, תחת מפקדה מבצעית אחת בפיקודו של יגאל אלון וסגנו יצחק רבין. מנגד, נערכו חטיבות הלגיון הירדני באזור ירושלים ולטרון בהיקף של כשתי חטיבות. באזור לוד ורמלה, נערכה פלוגה ירדנית בסיוע תותחי נ.ט, שריוניות וסיוע ארטילרי.

בנוסף לכוחות הלגיון הסדירים, נערכו במרחב זה גם כ-450 לוחמי צבא הג'יהאד הקדוש, מיליציית לוחמים ערבים מקומיים תומכי המופתי שמפקדם הבולט ביותר היה עבד אל-קאדר אל-חוסייני שנהרג בקרבות הקסטל באפריל 1948, וכן חמש פלוגות מתנדבים מעבר הירדן, שכבר צברו ניסיון קרבי בלחימה נגד לוחמי האצ"ל ברמלה. יש לציין כי גם העיראקים פרסו גדוד באזור שבין ראש העין וקלקיליה, המצרים פרסו כוחות בסדר גודל גדודי מדרום על בסיס כוח מתנדבים מצרי וחברי האחים המוסלמים יחד עם כמה מאות לוחמי צבא הג'יהאד הקדוש.

אין זה המקום לדון בכל השתלשלות האירועים והקרבות במסגרת מבצע דני, על כן אתמקד בקצרה רק בכיבוש הערים לוד ורמלה במסגרתו. 

ב-10 ביולי 1948 נכבשה מפקדת חסן סלאמה ששכנה בין רמלה לבאר יעקב, לאחריה נפרצו קווי עמדות האויב בלוד וכוחות משוריינים פשטו על העיר והשתלטו עליה בלילה, עד להכנעת הלוחמים וכניעת התושבים.

ב-12 ביולי פרצו לעיר במפתיע שלושה משוריינים של הלגיון ופתחו באש על הכוח הישראלי בטרם נסוגו. תושבי העיר הערבים, שהיו בטוחים כי היה זה כוח ירדני שנשלח כתגבורת לעזרתם, החלו צולפים מבתיהם בכוחות הישראלים ואף יצאו חמושים לרחובות, למרות העוצר שהוטל במקום מייד  עם כיבושו. בעקבות זאת, ניתנה לכוחות הצבא שהחזיקו במקום פקודה לירות בכל מי שיפר עוצר. לאחר אותה תקרית, התקיימה שיחה בין בן-גוריון למשה שרת, ובה הוסכם על מדיניות בנוגע ללוד ורמלה, שכמובן הועברה כפקודה מטעם האג"ם במטה הכללי למפקדתו של יגאל אלון באותו ערב, עם אמירה ברורה לפיה "יש להזהיר שאיננו אחראים להגנת הנשארים":

א. "יש להכריז ברבים בשתי הערים שכל מי שחפצו לצאתן - הרשות נתונה בידו".
ב. "יש להזהיר כי כל הנשאר יישאר על אחריותו מבחינת ההזנה ואין שלטונות ישראל מתחייבים לספק לו מזון".
ג. "אין בשום פנים להכריח נשים, ילדים, ישישים וחולים לצאת".
ד. "אין לפגוע במנזרים ובבתי כנסיות אלא אם יש צורך צבאי מכריע".
ה. "יש להקפיד בכל חומר הדין שהחיפושים לא יהיו מלווים מעשי חבלה והרס".
ו. "יש למנוע בכל האמצעים מעשי שוד".

בעקבות המדיניות הזו נותרו בעיר רק כמה מאות תושבים, ברובם נוצרים שבחרו להישאר. המפונים הורשו לקחת את מיטלטליהם ויצאו לעבר האזורים שנותרו בשליטת הלגיון הירדני. ב-12 ביולי חתמו נכבדי רמלה על הסכם כניעה מול מפקדי חטיבת 'קרייתי' ובליל ה-12 ל-13 ביולי הושלם כיבוש לוד. 

סיכומו של המבצע: כוחות הלגיון הירדני שנאחזו באזורים השולטים והמשפיעים על מרחב גוש דן נדחקו מזרחה. עשרות כפרים ערביים נפלו בידי כוחות צה"ל בפרוזדור ירושלים, באזור חבל מודיעין ובסמוך לו. נכבשו צמתי תחבורה מרכזיים המוכרים היטב לאזרחי ישראל כשדה התעופה ותחנת הרכבת בלוד, כן נפתחה דרך חלופית לירושלים- דרך כיסלה (מושב כיסלון של ימינו) וצובה.

אבדות צה"ל במבצע עמדו על 179 הרוגים. אבדות הערבים מוערכות בכ-80 הרוגים ללגיון הירדני, 18 לעיראקים, כ-370 לוחמים מקומיים, ומספר בלתי ידוע של מצרים.

בחזרה להווה ולעתיד 

בחלוף 73 שנים ניכר כי רצון אויבנו לכלותנו לא שכח, אך הזיכרון הלאומי וההבנה של חלקינו, כי שומה עלינו לחיות בגבולות בטוחים וברי הגנה בארץ ישראל- היטשטש ועומעם עד מאד.

בתקופה האחרונה ניכר כי גם זיכרונם של חלק מהערבים המתגוררים במדינה, בכללם תושבי לוד ורמלה, עומעם נוכח השתתפותם הפעילה והאלימה במאורעות תשפ"א, שהחלו במקביל למבצע שומר החומות. במלאת 73 שנה לעצמאות המדינה, ניכר כי מתפוגגת תוקפה של ההרתעה הישראלית, היראה מהחוק ועמם אשליית הדו קיום בשלום, כבוד ואחווה בערים המעורבות בפרט וברחבי המדינה ככלל. 

יציאתם של הפורעים והמחבלים הערבים "ישראלים" תומכי החמאס, הג'יהאד ויתר ארגוני המחבלים, לרחובות הערים המעורבות בכדי לפגוע ביהודים ורכושם ולהתעמת עם כוחות הביטחון, בעת מצב החירום בו מופגזות ערי ישראל במאות ואלפי רקטות, אינו יכול לעבור לסדר היום. 

מבחינת הערבים, בין אם יקראו ערביי ישראל, פליטים או סתם פלסטינים, נותרה בקרבם הזיקה למימוש זכות השיבה אל הכפרים והבתים אותם עזבו לאחר שפתחו הם במלחמה על היישוב היהודי ומדינת ישראל הצעירה.

מבחינת אותם ערבים, מלחמת 48, אותה מכנים הם הנכבה (אסון), לא הסתיימה והג'יהאד חי וקיים עד שיושב להם כבודם, יושבו משפחותיהם ותוחזר אדמתם הגזולה לכאורה, אותה כאמור הפסידו לאחר שבחרו לפתוח במלחמה כנגד בעליה החוקיים של הארץ, ששבו אליה וכוננו בה מדינה בזכות ולא בחסדי האו"ם. 

השנים עוברות, מעמד הפליטים ה"פלסטינים", שבכלל לא ידעו שהם כאלו בזמנו, עדיין מונצח במקומות רבים, למרות שאין הם זכאים להיקרא כך בחלוף 73 שנים ובוודאי שלא זכאים למעמד הפליט ילדיהם, נכדיהם, ניניהם ובני ניניהם.

השנים עוברות וחלק מאותם ערבים שנותרו בגבולות שטחה של מדינת ישראל, אותה רצו להשמיד בזמנו, פועלים מתוכה עדיין ברוח אותה התקופה. מנסים הם מעת לעת לנתק את הצירים הראשיים המקשרים בין חבלי הארץ בנגב, בגליל ובמרכזי הערים. מחבלים הם בתשתיות מקומיות ולאומיות, מסיתים ומנסים הם להשתלט באלימות, בסחיטה ובאיומים על נכסים יהודיים ולהניס משפחות יהודיות המתגוררות מזה עשרות שנים בערים המעורבות. תופסים הם עמדות מפתח במוסדות רשמיים כמו עיריות, אוניברסיטאות, בכנסת וכעת גם בממשלה, למרות שדעתם על עצם קיומה של מדינה יהודית, דמוקרטית וציונית, לא בהכרח השתנתה!  

כעת ישנם בכנסת ישראל, חברי כנסת ערבים ותומכי מחבלים שמכהנים בוועדות ומשפיעים על דמותה, צביונה ובטחונה של המדינה, בזכות וברשות מלאה שניתנה להם מבג"ץ, מעת שמועמדותם ומפלגתם לא נפסלה טרם הבחירות.

אך עתה, לא פחות גרועה מכך היא העובדה שקיבלו הם לגיטימציה מההנהגה הציונית ליטול חלק פעיל בממשלה ולחזק לכאורה את שרידותה. אחרת כיצד זה יוסבר שחברת הכנסת הערבייה מטעם מפלגת העבודה איבתיסאם מרעאנה יושבת לה ממש עתה בזחיחות דעת בוועדת חוץ ובטחון, כצלם בהיכל, לאחר דברים שאמרה ויחסה הפוגעני כלפי השואה וחללי צה"ל. כיצד נתמכת לה קואליציה בידי קולות ערבים של מי שהוכיחו מעל לכל צל של ספק שבסך הכל מדובר בתומכי ומחבקי מחבלים, שאין להם עניין כלל בשמירה על בטחון המדינה מחד, אך גם לא בייצוג אמיתי של ערביי ישראל המעוניינים לחיות חיים נוחים, שלווים וטובים כאזרחים סוג א' במדינת ה"ציונים".

 

סיכום והמלצות

ממשלת ישראל נדרשת להתעשת ולפעול ביד קשה וחמורה כנגד הפורעים הערבים ולהזכיר להם ולבני משפחותיהם כי דרכם פתוחה מזרחה לירדן או לכל יעד אקזוטי, "מתקדם" ומדמם במזרח התיכון, לשם איחוד משפחות עם קרוביהם שעזבו בזמנו את הערים והכפרים במלחמת העצמאות ומאוחר יותר במלחמת ששת הימים, לאחר שתמכו במעשי האיבה ונטלו חלק כזה או אחר בפגיעה ביהודים.

יועילו נא חברי הכנסת הערבים המופלים לטובה במדינה אותה הם מחרפים ומגדפים ועל חשבון הכסף ודם היהודים בה חיים- לעבור כבר עתה לשטחי ירדן, לבנון, עיראק או רק לשטחי הרשות הפלסטינית. כולן מדינות לכאורה השרויות במשברים שם יוכלו לתרום ממיטב כישוריהם וללמד על נוהג וכללי ממשל תקינים, על "אפרטהייד" ויחס מפלה לנשים, ללהט"בים, למיעוטים ולסתם ערבים (שאינם בני אותה החמולה, האמונה או הארגון אליו הם משתייכים). 

כאז כך היום- מדינת ישראל נדרשת להגן על גבולותיה ולמנוע אפשרות הגעת כוחות אויב ממזרח, ללב הארץ ולמקומות מהם מתאפשרת שליטה ישירה בתצפית ובאש על יישובים יהודיים, עורקי תחבורה ראשיים ומתקנים אסטרטגים וחשובים. 

לשם כך חשוב להבהיר, ברוח משנתו של מפקד מבצע דני -יגאל אלון ז"ל, כי השליטה בבקעת הירדן חיונית על מנת למנוע מאויבינו לחצות את הירדן לעבר מרחבי גב ההר, שם תתאפשר חבירה למחבלי היישות הפלסטינית במטרה לפגוע פגיעות כואבות ומשתקות בבטן הרכה של המדינה. הרי מדינת ישראל ריכזה ברוב איוולתה לאורך השנים את רוב אוכלוסייתה היהודית ומתקניה האסטרטגיים, ברצועת השפלה ומישור החוף, במרחב המוכר שבין גדרה לחדרה, במקום להתרחב ולפתח את הנגב בהתאם לחזונו של בן גוריון, לייהד את הגליל, ליישב את רמת הגולן או להתפרש מזרחה למרחבי הבקעה, יהודה ושומרון, ערש מורשתנו.

יש שיאמרו כי מלחמת העצמאות נמשכת עד עתה וכי עם ישראל חווה הפוגות ארוכות יותר או פחות במאבקו על עצמאותו, ריבונותו ומשילותו על הארץ כולה.

בכל מקרה, בין אם תסכימו או לא עם דעה זו, דבר אחד בטוח הוא- את הריבונות יש להחיל ואת המשילות יש לממש בכל רחבי ארץ ישראל למען נוכל לחיות, אנו, בנינו ובני בנינו (וגם בנותינו כמובן) במולדתנו, בכבוד, בבטחה ובגאווה כיהודים, כציונים וכישראלים.

 

*מאמר זה מוקדש לעילוי נשמת 179 הלוחמים שחרפו נפשם ונפלו על הגנת העם והארץ במהלך ימי הקרבות של מבצע "דני" ולזכרו של אבי ומורי דני בראון ז"ל.